על תבונה ורגישות

ראשית הבהרה: זו ביקורת מאוחרת. גרסת בית ליסין ל"המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" עלתה לראשונה לפני כשנה. אז לא התאפשר לי לצפות בהצגה, וכמו לא מעט הצגות אחרות שמתפספסות בדרך, גם כאן רשמתי לעצמי תזכורת לתפוס אותה בהמשך מתוך ידיעה שיש סיכוי שזה גם לא יקרה (מבקר תיאטרון מוזמן להרבה יותר אירועים ממה שהנייר מסוגל לספוג).

אלא שממש כמו לנער האוטיסט כריסטופר מסיפורו של מארק האדון, גם לי המקרה המוזר של הכלב לא נתן מנוח. השיא הגיע כאשר אמא שלי ולא אחרת, הפצירה בי שאני "חייב לצפות בהצגה", ונימקה שתפקיד כמו זה שמגיש נדב נייטס ככריסטופר, "הוא לא משהו שרואים כל יום". אז צפיתי, ומה אומר אמא, שוב צדקת.

נייטס מייצר תפקיד שמצליח לעשות את מה שמעט מאוד שחקנים מסוגלים לו, והוא לייצר זהות מוחלטת בין השחקן ובין הדמות שהוא מגלם. כזו שאף שההצגה רצה זמן רב ושמדובר בתפקיד סופר-תובעני, קמצוץ של עייפות החומר אינו ניכר בביצוע שלו, שמלא בתשוקה ובמחויבות לדמות המורכבת מהרגע הראשון ועד להדרן שמגיע כשהקהל כולו כבר על רגליו.

בין זהו העיצוב הפיזי של הגאון האוטיסט שאינו מישיר מבט, בין זהו חיתוך הדיבור המהיר ונטול הרגש, ובין זהו הניתוק המופגן שהוא מצליח לייצר מסביבתו, תהיה הסיטואציה רועשת ככל שתהיה.

אז נכון שטיפוסים אקסצנטריים ו/או בעלי מוגבלויות מאפשרים תפקידים מפוארים מלכתחילה (ריצ'רד השלישי, קווזימודו וכן הלאה), אבל צריך גם שחקן שיידע למצות את הפוטנציאל, ולייצר ביצוע שנוגע בדבר עצמו.

החיים בקובייה הונגרית

וכמובן שצריך גם במאי שיאפשר זאת, וכאן, לצדו של נייטס, מגיע גלעד קמחי המוכשר, שעם "סיראנו" (הקאמרי) ו"המוגבלים" (בית ליסין) חתום על כמה מההצגות הטובות בזירה הרפרטוארית בשנים האחרונות. יחד עם מעצב התפאורה ערן עצמון והווידיאו ארט של יואב כהן, שמהווים חלק בלתי נפרד מהוויה, הם מייצרים במה אפקטיבית ומרשימה, שמתחקה אחר מה שעובר לנער כריסטופר בראש ונותנת לו צורה. הם עושים זאת הן באמצעות מבנה הבמה - כקובייה הונגרית עם טוויסט, שמבטנה ומפאותיה נפתחות אינספור מגירות, כמו היה זה מוחו של כריסטופר. והם משלבים באמצעות הווידיאו, את עולם המספרים שמציפים את מוחו של הגאון האוטוסיט בצורות של סדרות מתמטיות ותבניות סדורות, שלעיתים גם מטלטלות רגשית ויוצאות מאיזון.

על מנת להפוך את הדמות לריאליסטית אף יותר, קמחי שובר לא אחת את הקיר הרביעי אל מול הקהל, נותן את לו את התחושה שהנה זה אכן כריסטופר עצמו שמספר את הסיפור שלו, ועושה זאת באמצעות דמותה של שיבון, בגילומה של נעה בירון המצוינת. לכריסטופר שיבון משמשת מורה, אולם לקהל היא פונה בדמות המספרת שמובילה את העלילה ומתווכת אותה - והשילוב עובר היטב. לצד נייטס ובירון, שני השחקנים היחידים שאינם מחליפים דמויות לפי הצורך (פקיד, שיכור, שוטר וכן הלאה), הם יורם טולדנו בתפקיד האב אד ועופרי פרישקולניק-אלדד בתפקיד האם ג'ודי (מחליפה את יעל שרוני). השניים מכניסים את אלמנט הרגש שכל כך נחוץ במציאות הכמהה למגע, ומשקפים במיומנות ובלי ליפול למלודרמה מוגזמת את הכאב העצום בהתמודדות עם ילד מיוחד שכזה. מעבר להיותה קצבית ועשויה היטב, זו גם הצגה חשובה לצפייה. כזאת שעוזרת להבין, גם אם לשעתיים בלבד, מה עובר "להם" בראש, ולא חשוב פחות, מה עובר על סביבתם.

"המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" מאת סיימון סטיבנס, על-פי ספרו של מארק האדון, תרגום: דניאל אפרת, בימוי: גלעד קמחי, תיאטרון בית ליסין

* ציון: 9