המפלגה הגדולה הזקנה

יש תיאוריה אחת, שהתחבבה מאוד על האינטליגנציה הרוסית בימיה האחרונים של ברית המועצות ובימיה הראשונים של רוסיה, ועניינה הוא מוצא העמים. בעליה הוא לב גומילוב, אינטלקטואל ודיסידנט של הזמן הסובייטי, בנם של משוררים מפורסמים.

כטוב לבו בפואטיקה, בהיסטוריה ובמטפיזיקה, גומילוב ניסח נוסחה, המתארת את תולדותיהם של עמים כהשתקפות חייהם של בני אדם. הם נולדים, הם ילדים, הם נערים סוררים, הם בחורים צעירים נוטפי הורמונים (המיגדור אינו חשוב, זכרים או נקבות). והם מגיעים אל פרקם, ועוברים את שיאם, ומתחילים להזדקן, ולאבד את הטסטוסטרון (מטאפורה, לא ביולוגיה); ואז הם שוקעים לאטם, עד שהם מתחילים לגווע. (גומילוב לא היה היחיד שפלירטט עם רעיונות כאלה. התיבה ethnogenesis תנחיל לכם כמעט 300 אלף קישוריות בגוגל).

תיאוריית גומילוב אינה חייבת להסתיים בעמים. אפשר להחיל אותה על ישויות קיבוציות נוספות, למשל על מפלגות פוליטיות, בייחוד מפלגות הרשאיות לתבוע אשראי על החייאה של עמים עתיקים. להלן נדבר על שתי מפלגות כאלה, שהזיקנה קפצה עליהן, בשום פנים לא בטרם עת: מפלגת הקונגרס של הודו ומפלגת העבודה של ישראל. ההשוואה אינה מקורית, מדעני מדינה כבר הוציאו גזרות שוות.

הקונגרס ההודי היה עד זה לא כבר מפלגת השלטון הגדולה והחזקה ביותר בעולם הדמוקרטי. היא הניבה ששה ראשי ממשלה, שכיהנו 54 שנה. שלושה מהם היו שייכים למשפחה אחת. לפני 40 שנה, המפלגה הפכה לעסק שושלתי. סבתא, בעצמה בתו של ראש ממשלה, נרצחה, והנהגת המפלגה עברה לבנה; הוא נרצח, וההגה עבר לידי אלמנתו ילידת איטליה. היא עדיין שם. בנם הוא יורש העצר.

בבחירות של האביב שעבר, המפלגה נחלה את התבוסה הגדולה ביותר בתולדותיה, והתכווצה לממדים של סיעה פרלמנטרית קטנה. מאז היא חזרה והובסה בבחירות לאספות המחוקקות של כמה מן המדינות החשובות ביותר בהודו.

בתחילת החודש, מפלגת הקונגרס הוכתה שוק על ירך בבחירות לאספה המחוקקת של אזור דלהי, שחיים בו בערך 20 מיליון בני אדם. היא שלטה בו במשך 12 שנה, ועד לפני שנה ורבע היו לה 43 מושבים מתוך 70. בבחירות של תחילת פברואר היא לא קיבלה אף מושב אחד. זה היה חיזיון מדהים. האוויר נפלט מריאותיו.

שבתון במהלך חופשה

בהודו שולטת עכשיו ממשלת הימין החזקה ביותר בתולדותיה. היא הגישה השבוע את הצעת התקציב הראשונה המלאה שלה, שמונה חודשים לאחר שעלתה לשלטון. פרלמנטים דמוקרטיים קיימים בשביל דברים כאלה. משימתם החשובה ביותר היא לאשר תקציבים. והנה, ראו זה פלא, ביום שבו הוגש התקציב, נעלם יורש העצר של מפלגת הקונגרס, ראהול גאנדהי (כן, ככה מאייתים). אומרים שהוא עלה על מטוס, והתעופף למינכן, וממינכן לאתונה. הוא הודיע לאימא שנחוצה לו "פגרה לצורך הרהורים".

דרגת ההתפנקות הילדותית של ההודעה הזו הדהימה את המערכת הפוליטית. האיש המוחזק אחראי לשקיעתה של מפלגתו החליט שלא היה לו די זמן לחשוב, והוא צריך עוד. תקציב-שמקציב, או איך שאומרים את זה בהינדית. הילד בן ה-44 מדוכא, תנו לו מנוח. צייצן אחד בטוויטר לגלג, "ראהול גאנדהי הוא האדם הראשון, הלוקח תקופת שבתון במהלך חופשה".

מפלגת הקונגרס חשובה כמתה. היא הולכת מדחי אל דחי במהירות כזאת, עד שלא ברור מי בעצם ירצו להצביע בעדה בפעם הבאה. ראהול, הנער-שאינו-מתבגר, מממש עכשיו את הבטחת הבחירות הגדולה ביותר של יריביו. ראש הממשלה הנוכחי, נרנדרה מודי, חזר והשפיל אותו במהלך מערכת הבחירות ("הנסיך", הוא קרא לו). הוא הבטיח "לנקות את הודו ממפלגת הקונגרס". היא אמנם מתנקה והולכת.

התחילו יחד, ניצחו יחד, הפסידו יחד

המפלגה הזו ניהלה את מאבק העצמאות של הודו מ-1931. היא הכריזה עצמאות ב-1947. היא החזיקה בשלטון ללא הפסקה עד 1977. היא הפסידה את השלטון פעמיים, לפני שחזרה וזכתה בו ב-1991. היא איבדה אותו ב-1996.

מישהו מאמין בנומרולוגיה? אני לא. אבל המספרים האלה מדהימים. מפא"י עלתה לשלטון בתנועה הציונית ב-1933. היא הכריזה עצמאות ב-1948. היא החזיקה בשלטון ללא הפסקה עד 1977. היא חזרה לשלטון ב-1992. היא איבדה אותו ב-1996. היא המליכה עליה "נסיך" לכל דבר - נכדו של, בנו של, אחיינו של - המסתייע בשירותיה של נסיכה.

מעוררת אסוציאציות הייתה השבוע פנייתו של יצחק הרצוג לבוחר להעניק לו "שלושים מנדטים". ב-1977, 33 מנדטים הנחילו למפלגה את התבוסה האיומה ביותר בתולדותיה. ב-1969 היא קיבלה 57 מושבים, במערך עם מפ"ם. ב-1965, כל מרכיבי תנועת העבודה קיבלו 63 מושבים פלוס ארבעת "הערבים של מפא"י". הוא רוצה 30 מושבים, והם מעבר להישג ידו, אבוי.

כשלעצמי, אני מאחל הצלחה ליצחק הרצוג. הוא מייצג את הסיכוי האחרון למתינות פוליטית ולפרגמטיות; הוא מייצג את הסיכוי האחרון לנתק את הזיהוי בין אידיאליזם לקיצוניות בציונות. אין לי כל מושג אם הוא מתאים להיות ראש הממשלה; אבל מקיפים אותו די אנשים, המסוגלים להציל אותו מטעויותיו. אף אחד מיריביו אינו יכול להשתבח בחישוקים כאלה. הם הפכו את היוהרה לסימן היכר.

אבל נראה בעליל שהרצוג לא ירכיב את הממשלה הבאה; וממילא מסתיימת והולכת "המפלגה הזקנה הגדולה" של הפוליטיקה הישראלית (המושג הזה נולד בארצות הברית לתיאור המפלגה הרפובליקנית; ההודים אימצוהו לתיאור מפלגת הקונגרס).

אם מפלגת האופוזיציה הראשית אינה רשאית עוד לקוות לניצחון אלקטורלי, היש בה עוד טעם? ראהול גאנדהי אמר זה לא כבר, שהקונגרס "אינו סתם מפלגה, הוא רעיון". זה נשמע טוב, בייחוד ככתובת על מצבה. היה היה רעיון, וראו, איננו עוד.