קל זה לא יהיה

הבחירות הסתיימו, אנו ביום רביעי בבוקר (18 במרץ 2015). "הקוסם עשה זאת שוב", מכריזות כותרות העיתונים, מי בצהלה ושמחה ומי בעצב. אבל צריך להמתין עוד כמה שבועות, שבהם הכתבים הפוליטיים מגייסים את שאריות האדרנלין שלהם כדי לדווח על המגעים הקואליציוניים. והנה, בשעה טובה קמה הממשלה, "הטובה ביותר להתמודד עם האתגרים המורכבים הממתינים לנו", מכריז ראש-הממשלה בנימין נתניהו בצילום המסורתי בבית הנשיא (רגע, מיד נביא את התרחיש האחר). וכעת צריך לנהל מדינה, זוכרים? העניין הקטן הזה?

ההודעות מוושינגטון, בריסל ומשאר בירות העולם מאופקות: "נמשיך לעבוד עם ידידינו הישראלים", זה הטון הכללי, "למען שלום ויציבות במזרח-התיכון". ואז, בנימוס אמריקני אופייני, אירופי אופייני, מזכירים לראש-הממשלה משהו קטן הנקרא "פתרון שתי המדינות". דבר שהוא עצמו התחייב לו. "מה בכוונת אדוני לעשות?" נשיא ארצות-הברית ברק אובמה ושר החוץ ג'ון קרי, שיש להם עוד שנתיים בתפקיד, הרי כבר הודיעו שהם ממתינים לבחירות, ואז יקדמו בכל כוחם, ויש להם, פתרון מדיני בינינו לבין הפלסטינים.

אין צורך לדאוג, הצוות המדיני הבכיר, בראשות שר הביטחון נפתלי בנט ושר החוץ אביגדור ליברמן, או להיפך, יישלח למשימה. הם יסבירו לעולם את צדקת דרכנו. הם יזכירו לאובמה שהוא ידיד של ישראל ונתניהו, הם יסבירו לאירופים, לסקנדינביה למשל, שהם לא התכוונו באמת, "אתם יודעים, העלבונות לאירופה ולשבדים אלה דברים הנאמרים בלהט הבחירות".

הקיר הזה מגיע, ומגיע מהר. אובמה רוצה בהסדר, או תחילת הסדר בין ישראל לפלסטינים. אירופה גם, העולם הערבי גם, וכך שאר העולם. ההסברים שלפיהם חמאס הוא דאע"ש, ששטח מפונה יהפוך לחמאסטן, משכנעים ככל שיהיו לאוזניים ישראליות, ובלי ספק יש בהם אמת רבה, נופלים על אוזניים ערלות. העולם, בפשטות, לא מאמין שישראל אכן רוצה בשלום, רוצה בהסדר. העולם משוכנע כיום - וזה דבר שקורה בשנים האחרונות בלבד - שכל האמירות ריקות, שהן נועדו להמשיך ולשמר את שלטונה של ישראל ביהודה-ושומרון, להרחיב את ההתנחלויות, ובעתיד גם לספח אותן.

עוד כמה חודשים הפלסטינים יפנו לבית-הדין הפלילי בדרישה לדון בהתנחלויות - כן, כולל ירושלים ורמת הגולן - כפשעי מלחמה. אין שום מדינה בעולם, מארצות-הברית ועד קונגו, המקבלת את הטענה הישראלית שלפיה ההתנחלויות חוקיות. אין.

ולמי שמסתמך על הרפובליקנים שיגרשו את ברק-חוסיין מהבית הלבן עוד שנתיים ובא לציון גואל - נזכיר כי מאז מלחמת ששת הימים ישבו רפובליקנים בבית הלבן 7 קדנציות מתוך ה-12 שהיו. שום נשיא אמריקני, למרות הבטחות בחירות נלהבות של כולם, לא העביר את שגרירות ארצות-הברית מתל-אביב לירושלים. בבירת ישראל אין שום שגרירות זרה. וההתנחלויות הן נקודת-התורפה ההסברתית המשפטית והמדינית הגדולה ביותר של ישראל. ראש-הממשלה נתניהו יצטרך להתמודד עם הנושא, עם שותפו הבכיר נפתלי בנט.

ולא רק לבית-הדין הפלילי - הפלסטינים יפנו גם לאו"ם. למועצת-הביטחון. יש להם תשעה קולות להקמת מדינה פלסטינית, המספר הדרוש. מה שיעצור אותם הוא או מסע לחצים והשתדלות אדיר-ממדים של ארצות-הברית על מדינות מועצת-הביטחון, או וטו אמריקני. פעם הווטו הזה היה מובטח. כמה אנו בטוחים בו כעת? כמה נתניהו בטוח בו?

וגם אם לא הפלסטינים, הרי ישנה ההצעה הצרפתית. ההצעה העומדת להיות הצעה אירופית. ואל תטעו, אירופה היא ידידתנו. אם יתחלפו הממשלות בבריטניה, בגרמניה, בצרפת, וכן אפילו בסקנדינביה, נתגעגע מאוד-מאוד לממשלות הנוכחיות. וצרפת הציבה לוח-זמנים ברור וחד-משמעי בן שנתיים לסיום הסכסוך - או שתהליך ההכרה הסמלי לעת עתה במדינה הפלסטינית יהפוך לממשי.

ברור, כי כל הדברים האלה ימתינו גם לראש-הממשלה יצחק הרצוג. ההבדל היחיד, והוא משמעותי, שהרצוג הוא עדין בבחינת נעלם לעולם, ולשותפתו ציפי לבני מוכנים לתת קרדיט. הקרדיט מוגבל בזמן, הלחץ הבינלאומי יבוא. התהליכים יצאו לדרך. ובתרחיש הגרוע, בסופם ממתין בידוד בינלאומי, הסרת המגן האמריקני ששאר העולם היה בטוח שהוא אוטומטי ויישאר לעד.

כן, וישנה איראן. שוב - גם בנושא זה אין לנו שליטה על גורלנו. ודאי לא מלאה. בשעת כתיבת הדברים, אנו תלויים ביכולת המשא-ומתן של קרי, בלחצים של אירופה על ארצות-הברית, כשצרפת, דווקא צרפת היא הקשוחה והמסרבת ללכת ל"הסכם רע".

וישנם גם סוריה המתפוררת, דאע"ש המתקרב, חיזבאללה וחמאס שמעולם לא התרחקו, מצרים הרחוקה אולי כדור מתנקש אחד מנפילה מחדש לידי האחים-המוסלמים, טורקיה ההופכת במהירות מיריב לאויב, והרשימה עוד ארוכה. כולם-כולם נמצאים, איש מהם לא בעדנו, וסדר-היום שלהם לא משתנה ולא מתחלף, ולא משנה מי יישב ברחוב בלפור בירושלים ויענה לטלפון האדום.

הכותב הוא עורך חדשות החוץ, ערוץ 1