דה ג'ואיש סופרמן

הישראלים חווים את חייהם באמצעות הטלוויזיה. המציאות קשה ואלימה, המחירים עולים כל הזמן, מדי פעם יש גם מלחמה, אז בתשע בערב הם מחפשים לברוח מכל זה, פותחים ערוץ 2 ומתמכרים לתוכניות ריאליטי. הטוב נאבק ברע, והמתח גואה. מי ינצח? ומי יעבור לשלב הבא? אלה החיים שלנו. ככה אנחנו נראים. ובנימין נתניהו מבין זאת היטב. טוב מכולם.

נתניהו יודע מי הוא וגם יודע מי הוא לא. הוא לא מנהיג. הוא לא ראש ממשלה - הוא כוכב בתוכנית ריאליטי. הלוקיישן הוא מדינת ישראל. לפעמים המזרח התיכון. לעיתים הקונגרס האמריקאי. ולפרקים הבית ברחוב בלפור בירושלים. אנחנו חיים בסרט - ונתניהו הוא הבמאי, המפיק, התסריטאי והכוכב הראשי בטלנובלה שנקראת חיינו.

הביטו בו. הוא כבר מקשיש, מכריס, מאופר בכבדות, ושיערו המקליש מסתיר בקושי את הדלילות שם למעלה. אבל הקסם האמריקאי עדיין שם.

נתניהו אוחז באישה בלונדינית, שפעם הייתה דיילת, שפעם בגד בה, אבל עכשיו הוא נאמן לה ואוהב אותה מאוד. עובדה שהוא נשק לשפתיה בליל הבחירות. והעם - או.קיי, ברובו הגדול - אוהב אותם. העם משוגע עליהם. הגברים מעריצים את קול הבריטון המשכנע ומתפעלים מתנועות הגוף שמשדרות אדנות וכוח. והנשים מתרשמות מבגדיה של שרה, מהמקצוע ומהעמידה הנחושה לצידו של בעלה. שניהם מצליחנים, נהנתנים, טסים הרבה לחו"ל ומגשימים בדיוק את החלומות שלנו. של כולנו.

נתניהו ואשתו לא היו יכולים לנצח ב-1981. וגם לא ב-1992. היה צריך לקום הערוץ המסחרי ולמכור לנו את מה שאנחנו רוצים יותר מכול, לחם ושעשועים, כדי שנתניהו יצליח להמשיך ולשלוט פה. אותם אנשים שסוגדים לו, שנוהרים להצביע עבורו, הם אותם האנשים שהוא פוגע בהם יותר מכול.

החיים בבאר-שבע, בערד, בדימונה, בשדרות - איך נאמר זאת בעדינות - לא משהו. ובכל זאת, שם, דווקא שם, מצביעים לנתניהו באחוזים גבוהים. וסולחים לו. ואוהבים אותו. כי ככה זה בדרמה יומית למשרתות. אחרי הכעס באה הסליחה. ואחרי המריבה מגיע הפיוס והחיבוק.

ואם נתניהו אומר "טעיתי" - מבינים אותו. ואם נתניהו מכריז "שמאל" - יודעים שזה האיש הרע. אבל אין חשש, נתניהו שלנו ייאבק בו, בשמאל, ובהם, הערבים, ואפילו בהם, האנטישמים. הוא הרי הגיבור שלנו. גיבור-העל היהודי, דה ג'ואיש סופרמן, שיציל אותנו מכל רע ויגן עלינו מפני כל מי שזומם להשמידנו. בדיוק כמו בסרט שראינו אתמול.

חברה שחיה מול הטלוויזיה היא חברה חסרת אונים, עייפה, מיואשת. היא חברה שזקוקה לכמה רגעי חסד קטנים ביומיום המתיש שעובר עליה. היא מחפשת בריחה, ולו לרגע, מהחיים הקשים. והיא מוצאת אותם בדמותו הססגונית של בנימין נתניהו.

נכון שהוא זה שהרס את חייהם, אבל מי זוכר? מי זוכר בכלל? עזבו אותי בשקט ותנו לי ליהנות קצת, כי מה כבר נשאר.