קל לשכוח שלצד הטרגדיות המיתיות והמחזות ההיסטוריים המפוארים, ויליאם שייקספיר נמנה, אבוי, גם עם האבות המייסדים של התיאטרון המסחרי. כ-3,000 איש פקדו את הגלוב שלו לגדות התמזה בראשית המאה ה-17, מרביתם פועלים קשיי יום שהטילו פני בודד בבוקס-אופיס, תמורת הזכות להצטופף בעמידה תחת כיפת השמיים הגשומים של לונדון, ושייקספיר ידע שעליו לספק את הסחורה. "איש השואו-ביזנס", מכנה אותו נסים אלוני במאמרו הנהדר "לתרגם את שקספייר בהשראת שפמו", שמצורף אל תוכניית ההצגה. ואכן, לצד ריצוי פטרוניו, שייקספיר כיוון לא אחת את מחזותיו אל ההמון הרחב, שאז כמו היום, ביקשו להתבדר מתלאות היומיום עם איזו קומדיה אוורירית. ואם אפשר כזאת שתבוא חשבון עם בני מעמד האצולה המדושנים, שמתרווחים להם בתאי הצפייה, בעוד הם נדחקים בתחתית שרשרת המזון, פעמיים כי טוב.
"הנשים העליזות מוינדזור", שעולה בתיאטרון החאן בתרגומו של אלוני ובבימוי של אודי בן-משה, היא קומדיית פאן נטו, כזאת שלולא הייתה קלאסיקה - בכל זאת שייקספיר, ניתן היה לקטלג אותה עמוק בתוך התיאטרון המסחרי. זו אמנם לא הקומדיה המבריקה ביותר שלו, במובן זה שאין היא באה להטיח איזה מוסר השכל מהדהד, אבל היא כיפית, היתולית, ואם כבר מחפשים מהות הרי שהיא מאפשרת איזו הצצה גרוטסקית אל תמהיל המעמד המיוחס דאז, ובעיקר על האופן שבו תפס והגחיך אותו המחזאי.
החל מאביר לשעבר שכרסו לפניו וימיו מאחוריו, דרך כומר חסר ביטחון עצמי, רופא עם יותר מדי ביטחון עצמי, שופט בית המשפט שהטיפה המרה מושלת גם בעולמו המוסרי, ועד כמובן לשלוש נשים שלא יוצאות פראייריות של אף חרמן.
כל דמות והשטיק שלה
בקווים כלליים נאמר שזהו סיפורו של סר ג'ון, אותו אביר בגמלאות בגילומו המשעשע כתמיד של ארז שפריר, שמעוניין לעשות קצת יותר מדי גוד-טיים עם הליידיס המקומיות, ומשגר לשתיים מהן הגברת פורד (עירית פשטן), והגברת פייג' (יעל טוקר), מכתבי זימה זהים בתוכנם. השתיים עולות על התרגיל ובמקום להיעלב הן נחושות ללמד אותו לקח. הן עושות את זה על-ידי זה שהן משדרות לו עניין - ובין היתר גם משגעות מקנאה את אחד הבעלים - ולוקחות את האציל הכרסתן למסע של עינויים במקום של עינוגים.
האישה השלישית שאינה יוצאת פראיירית היא העלמה אן (דניאל גל), שהופכת מושא מריבה בין הרופא הנפוח ובין בנו היבשושי של השופט. היא אינה מעוניינת באף אחד מהם (במחזה המקורי יש צלע שלישי של מי שבו היא כן מעוניינת, ושנעדר מגרסת החאן), וגם כאן מתפתחת קומדיה של טעויות. כזאת שאם מחפשים איזה סבטקסט עמוק יותר מאשר זה המבדר, הרי שאפשר להתייחס אליה כאל מחזה שנוגע בהעצמת נשים. בכל זאת, הקלפים, זאת אומרת הגברים, בידיים שלהן ונתונים לחסדיהן.
אודי בן-משה, שמתמחה בשנים האחרונות בבימוי קומדיות קלאסיות, ביים הצגה יעילה וקולחת בסך הכול, עם כמה הברקות משעשעות; כמו למשל, אפיון המיוחסים כאוהדי כדורגל שמשתכרים בפאב של "בעל הבית" (דודו בן-זאב), והופכים דביליים כמו היו בני טיפש-עשרה. הוא נשען על שחקנים מצוינים, שמקבלים את הדרור להפגין את כישרונם הקומי - כל דמות והשטיק שלה. זולת שפריר שתופס כאמור את תפקיד שק החבטות, מי שמנצלים את הפוטנציאל הקומי עד תום הם אריאל וולף בתפקיד הרופא הנפוח עם המבטא הצרפתי, אריה צ'רנר ככומר המפחד מהצל של עצמו, ואודליה מורה-מטלון כגברת קוויקלי, המשרתת המתחמנת.
ולסיכום, קומדיה חביבה ומהנה אבל במשקל נוצה. אפילו ששייקספיר.
"הנשים העליזות מוינדזור" מאת שייקספיר, תרגום: נסים אלוני, עיבוד ובימוי: אודי בן-משה, תיאטרון החאן
* ציון: 8
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
