תוכנית הגרעין

הדרך השנייה היא: אחרי שביססו את מפעל ההתנחלויות ביהודה ושומרון, באו המתנחלים לקדמת הבמה, ובמקום לקבל את מחיאות הכפיים וההערצה שלהן חיכו, גילו שחלק גדול מהציבור מפנה להם כתף קרה. הסכמי אוסלו, ההתנתקות ורצח רבין זעזעו את עולמם והם החליטו שמפעל ההתנחלויות הבא ייעשה, כמו שאמר הרב יואל בן נון, בלבבות. גרעינים תורניים זו דרך אלגנטית להגיע לשם, חשבו.

שתי הדרכים הנ"ל נכונות ושתיהן מובילות ליותר משישים גרעינים תורניים הפזורים במדינת ישראל. מבחינה גיאוגרפית הם פזורים מקריית שמונה ועד אילת; מבחינה דתית הם נעים מחרד"לים ועד היפים; ואידיאולוגית הם בטווח שבין עשייה חברתית ועד למאבק לאומי. יחד הם מייצגים את גוני הציונות הדתית ולא פחות מכך, את אתגריה. והאתגר הגדול ביותר שלה, גם אם לא תמיד תאהב להודות בכך, הוא להבין מה היא, מה תפקידה ומה מקומה. מאבק פנימי בין העם והארץ, מה חשוב יותר. הגרעינים התורניים בישובים ברחבי הארץ לימדו את הציונות הדתית שארץ ישראל אולי נקנית בייסורים, אבל גם המחיר של עם ישראל יכול להיות גבוה. לציבור שרואה את עצמו כחוד החנית של עם ישראל, לא תמיד קל להבין איך לא כולם רואים את זה.

אל יקל הדבר בעינינו. הראי"ה קוק כתב עליהם: "ואלה היחידים בגובהם הרוחני מרוממים את העולם משפלותו על-ידי מציאותם לבד". גאוות יחידה. הרב אליקים לבנון דימה את ההתיישבות לתיבת נוח שבתוכה תמצית העולם והחיים. צפה לה ההתיישבות ביו"ש, שבנתה חברת מופת ועכשיו הגיע הזמן "לצאת מן התיבה ולחזור בחזרה לערים". הרבה אחריות, לא?

הגרעינים התורניים נתקלו באותו הקיר כמעט בכל מקום שאליו הגיעו: איך ועד כמה להשתלב באוכלוסייה. הם רוצים להשתלב, אבל גם פוחדים ולא תמיד יודעים איך. ההתנגשות היא כמעט מובנית: ציבור שמגיע למקום נוטה להתבדל. מצד שני, ציבור ותיק תמיד ייטה לחשוד בחדש שזה מקרוב בא ובכיסיו האמת כולה. אם החדש מצויד בקשרים טובים עם השלטון, התמונה רק תסתבך.

והגרעינים התורניים, ברוך השם, מסודרים טוב בחזית השלטונית. הקואליציה הקודמת, שבה כידוע הבית היהודי שיחק תפקיד מרכזי, הזרימה להם סכומים שמוערכים בעשרות מיליוני שקלים דרך איזו קומבינה של החטיבה העירונית בחטיבה להתיישבות (החטיבה נסגרה לפני כחודש). משרדי החינוך והקליטה סייעו בתוכניות, עמידר עם מכירה בזול ושיפוצים און דה האוס, יותר בנות שירות לאומי (כוח עזר מעולה), ועוד - כל אחד נתן את שלו. תחקירים בתקשורת העלו שהפיקוח על העברות הכספים לא היה הכי הדוק, וחלק מהכספים שימשו לא רק להתיישבות אלא גם להפעלת ישיבות והפצת ערכי יהדות (לא שאני חושב שיש בזה משהו רע, בערכים) וחשפו קשרים הדוקים עד הדוקים מאוד בין בכירי הבית היהודי למובילי הגרעינים. זה בתורו הוביל לטענות לשימוש בגרעינים כזרוע של המפלגה. נציין שהעניינים הללו בבדיקות ובחקירות, אבל לא נראה שתתפוצץ פה פצצה רצינית. דבר אחד בטוח, היו אלה שנים מצוינות לגרעינים התורניים ולא נראה שזה הולך להשתנות בקרוב.

איך מודדים השתלבות?

כראוי למעמדם כחוד החנית, הגרעינים התורניים, הראשון שבהם נוסד כבר ב-1968 בקריית שמונה, נחקרו ונכתב עליהם לא מעט. "דווקא שם", ספרו של העיתונאי אלישיב רייכנר, שגם ייסד את הגרעין התורני בירוחם, הוא חומר קריאה מומלץ, כמו גם עבודותיה של ד"ר מטי דומברובסקי מבר אילן. כמו כן, הם מכוסים כתחום חדשותי לכל דבר ועניין באתרי החדשות הדתיים.

בגדול, נראה שמדובר בסיפור הצלחה. מה שהחל בטפטוף של בודדים הוא כיום אלפי משפחות; ברוב המקומות בפריפריה שאליהם הגיעו הגרעינים - לוד, ירוחם, דימונה ועוד - עלו מחירי הנדל"ן (וגם העובדה שאנשים קנו דירות בזול זה דבר טוב) ונעצרה מגמת הגירה שלילית; מאות אלפי ישראלים נוטלים חלק בפעילויות הגרעינים, ובכלל - פעילות חברתית, כמעט ללא יוצא מן הכלל, היא דבר מבורך.

וזה גם, אם יורשה לי, שיעור באזרחות. אני מבין את הטענות, וגם אני לא מתחבר במאה אחוז, או חמישים, לכל החזון, המסרים והמטרות של הגרעינים התורניים. אבל הנה קבוצה שמגשימה הלכה למעשה חזון אחר, שדווקא כל אחד יכול להתחבר אליו: שקבוצה נחושה של אזרחים עם מספיק מוטיבציה ועקשנות יכולה לשנות, לעשות דברים, להשיג ולתפקד כקהילה. כתל אביבי שבקרבת ביתו יש גרעין תורני, אני מוכרח לומר שגם אם פה ושם אני מתעצבן ממה שנראה לי מסיונריות, בסך הכול אני מבסוט מנוכחותם. ודבר קטן אחרון: לא זיהיתי נהירה לפריפריה מצד אף ציבור אחר בישראל. קל לבוא בטענות, אבל אם כל-כך מפריעה לך ההשפעה ההרסנית של הגרעין התורני על נפשם של תושבי בית שאן או טירת הכרמל, למה שלא תעבור לשם עם כמה מחבריך הטובים ותנסה לשנות. מעדיף להתלונן? הבנתי.

אבל האם במשימה האמיתית שלהם - לא הנדל"נית אלא הערכית - הצליחו הגרעינים? האם השתלבו בפריפריה? האם השיגו את מטרתם? התשובה לא חד משמעית ודי מעורפלת. איך מודדים השתלבות? היטמעות הרי אין לנו פה וממילא אף פעם לא הייתה המטרה. אז כן, יש יותר ישיבות משהיו פעם במקומות שאף פעם לא היו בהם ישיבות. יש גם השתלבות נאה במערכת החינוך, ברשויות המקומיות ובמרחב הציבורי. מצד שני, ההסתגרות הטבעית והחשדנות המובנת משני הצדדים טרם התפוגגו לגמרי. ובכל הקשור למשאלות הלב של הראי"ה קוק והרב לבנון, גם אין חזרה המונית בתשובה, אלא אם כן לא שמתי לב. אפילו להפך. בלא מעט מקרים הצליחו לקומם חברי הגרעינים את התושבים הוותיקים וליצור ניכור. מצד שלישי, עדיין מוקדם לקבוע. בסוף כולנו נראה את האור.

לוד: 600 משפחות בגרעין

בלוד נמצא הגרעין התורני הגדול בישראל. נוסד כבר ב-1994 על-ידי אהרון אטיאס, יליד שכונת חיסכון ג' בעיר. שתי המשפחות הראשונות הגיעו מעפרה ומבית אל. אחרי כמה שנים של טלטלות מונה אטיאס לעמוד בראשו. והגרעין התחיל לרוץ. לא מעט בגלל שכבן המקום היה קל לו יותר להתגבר על מכשולים.

זוכרים מה נכתב קודם על המתחים בין חדשים לוותיקים? אז כמובן שאם החדשים יהודים והוותיקים ערבים, התמונה תסתבך עוד יותר. ואכן, כעיר מעורבת בלט ההיבט הלאומי-דמוגרפי בגרעין לוד מההתחלה, יותר מהפן החברתי. 73 אלף תושבים גרים בעיר לוד. 70% מהם יהודים. 30% ערבים.

בשנת אלפיים, הדליק יצחק לוי, אז מנהיג המפד"ל, את אריק שרון וזה פרס מפה על השולחן ואישר שכונה יהודית חדשה במרכז העיר מתוך כוונה מוצהרת לעצור את הערבים, שבמקרה גרו שם. המדינה טענה שמדובר היה בבנייה לא חוקית, הרסה, פיצתה קצת ואת הקרקע מכרה לגרעין בשבעה שקלים לדונם. השנה 2004. מאז התעורר מאוד שוק הנדל"ן בלוד.

זו לא הייתה ההתחלה הכי טובה, אף שאנשי הגרעין טוענים שיחסי השכנות טובים. אולי לא נהדרים, אבל בכל השנים האלה ולמרות הטינה, שלא לומר שנאה נגד "המאחז" של "המתנחלים", כמו שהערבים קוראים לגרעין, היו מעט תקריות על רקע לאומי. האחרונה שבהן הייתה בסוף 2014. ערביי לוד שניסיתי לדבר איתם לא כל-כך רצו לדבר איתי בחזרה. חלקם אומרים שטוב עם היהודים, חלקם אומרים שאין להם בעיה, חלקם אומרים שיש להם ועוד איך.

לשכונה היהודית החדשה בלוד - מתחם מודיעין סטייל, לא סגור, אבל בהחלט שולח מסר ברור מי מרגיש פה בבית - קראו רמת אלישיב והיא אוכלסה במהירות על-ידי חברי הגרעין. כיום מתגוררות שם 350 משפחות - מתוך 600 בגרעין כולו. גרעין זה כבר לא. יותר בורגנות שבעה, ולא רק ממאבקים. הגרעין בלוד מתפקד כיום כגוף קולט ומלווה. גובה 50 שקלים לחודש מחבר.

בקומה השישית של אחד הבניינים בשכונה אנחנו פוגשים את יו"ר הגרעין, ד"ר צור שפיר, פסיכולוג קליני וד"ר לתלמוד. הבית בשלבי הכנה לפסח ושפיר מקבל אותנו כמנהג גברים דתיים מקדמת דנא: אם אשתי תדע שאני מארח פה ככה אנשים לפני פסח היא תהרוג אותי.

שלושה מששת ילדיו בחדר ושפיר, 42, מספר על החששות מכתבות בתקשורת שמציגות את הגרעין, ואת הגרעינים בכלל, כמתבדלים, מתנשאים ומקבלי זכויות יתר. הוא רואה את הדברים כפסיכולוג. "טענות על בדלנות, התנשאות ואינטרסים סמויים מלוות כל קבוצה שמגיעה לכל מקום חדש. אנחנו מנסים להתמודד עם החשדנות, אבל כל ההוויה שלנו הפוכה לגמרי".

שפיר ואשתו זיווית הגיעו לפני 11 שנה מפתח תקווה לשכונת נווה זית בלוד, לא היהלום שבכתר העיר. "הייתי בן שלושים", הוא אומר, "ולבושתי מעולם לא הייתי קודם בלוד. רצינו שליחות, התלבטנו אם לעבור ליו"ש וחבר הציע שנבוא לראות. קסם לנו האידיאל של לעבור למקום מורכב וקשה ולפעול בתוכו".

אנחנו מסתכלים למטה מהמרפסת, אל מה שפעם הייתה שכונה ערבית. "פה הייתה שכונה קשה, כספומטים של סמים, יריות, קרבות של חמולות. בכלל, כל העיר הייתה למכירה: שלטים על כל מרפסת שנייה". בין בתי המידות של הגרעין נותר נטוע בית אחד קטן ישן. ערבי שלא רצה למכור?, אני שואל. לא, דווקא של יהודי.

עיניו של שפיר נוצצות לאור הזיכרון. "היה קשה, אבל האנשים היו פשוט תענוג והייתה חדוות עשייה. עצם הנוכחות שלנו פה הייתה עשייה - למלא בית כנסת שעמד ריק (הקפדנו לא להקים חדשים אלא ללכת לקיימים), לחזק את החינוך ולפתוח מחדש מוסדות שנסגרו. ייסדנו גם סיירת אופניים להגברת הבטיחות. עד שגנבו את כל האופניים. הרעיון היה לפעול לטובת העיר". הוא מונה מפעלים כמו גמ"ח, שולחן שבת לנצרכים בשכונות שונות, חבילות מזון לחגים וכיו"ב. וכמובן, לעבור בגני הילדים ולספר על החגים, "שידעו מה זה פסח".

"החזון התממש", אומר שפיר. "היום יש מנופים בעיר, וגאווה לגור פה. מבחינת לוד זה שינוי אסטרטגי".

כיום חברי הגרעין מסודרים היטב בלוד. מקים הגרעין אהרון אטיאס הוא כיום מנכ"ל העירייה. ראש העירייה יאיר רביבו היה חבר בגרעין, כמו גם חבר מועצה נוסף. "וזה מעולה", אומר שפיר.

שפיר יודע שדיבורי ההשתלבות של הגרעין בעיר כבר לא ממש שייכים למציאות. בתחילה אמנם הצטרפו ילדי הגרעין לבתי הספר במקום, אבל אחרי שבני הגרעין רבו והפכו לגוי גדול, עצום ורב עם אלפי ילדים שזקוקים למסגרת, נבנו גנים חדשים, וגם בתי ספר ולאט-לאט הסתגר הגרעין הוותיק מפני העיר שאותה בא להציל. "עכשיו כבר אין אינטגרציה של ממש", אומר שפיר. "זו דינמיקה מורכבת. בריקוד הזה של ההשתלבות, מספיק שאתה עושה צעד אחד לא נכון, ומיד אתה נתפס מתנשא ומתבדל. אומרים שאנחנו מתבדלים. אנחנו לא, אבל מה לעשות שכן, לדתיים הלאומיים יש מאפיינים. יש לנו קודים משלנו. גם אנחנו לומדים על עצמנו ואיך חיים עם זה. גם לאור הבחירות האחרונות, בהן הוכח שהאגף השמאלני האשכנזי שחשב שהוא הישראלי הבין שהוא רק נישה".

מה הנמשל?

"הציבור שלנו. גם אנחנו נישה, וזה חלק מהצניעות שאנחנו צריכים ללמוד. יש הבדל בין כשאתה בא להפיץ 'אמת', כלומר שהיא כולה אצלך, לבין להיות חלק. וחלק זה חלק, אף פעם לא שלם. אז כמה שנגיד שהשתלבנו, התמונה מורכבת. מתסכל שמבחוץ אנחנו נתפסים כך. זה בהחלט גורם לציבור הדתי לאומי להתמודד עם בעיית זהות". הוא מספר גם שהגרעין פותח חוגים בעיר, אבל רק ילדי הגרעין באים. "אין פה מודעות לדברים האלה".

השאלה הלאומית עולה מאליה. "אני פועל במרחב היהודי. כמובן שיש ממשקים עם הערבים. הרחוב אותו רחוב והזבל אותו זבל. אם יש ערבים לאומנים אז מולם אנחנו לעומתיים, ולא מתביישים ולא מתנצלים על זה. כן, חשוב לנו שתהיה עיר יהודית ודמוקרטית, וכמובן שלמיעוט הערבי, אין שאלה, מגיע מה שמגיע לי. כנ"ל לגבי החובות". שפיר לא מתכוון חובות במישור הלאומי אלא המוניציפלי. "צריך לספק את כל התשתיות, אבל אם המואזין חזק, להחיל עליו את החוק, כנ"ל לגבי בנייה לא חוקית".

לגבי האירועים הלאומניים, שפיר טוען שזה אנשים מבחוץ. תמיד אומרים את זה. "כתושב, לא היה לי ניסיון רע, אבל על בנותיי זרקו פעם בקת"ב. מצד שני, בתי מנגנת עם בנות ערביות בתזמורת העיר. החיים מורכבים". לגבי הכסף והירידה בכוחו של הבית היהודי בבחירות האחרונות, שפיר לא מודאג. "אף פעם לא בנינו עליהם ועד השנתיים האחרונות כמעט אף פעם לא קיבלנו".

דקה וחצי באוטו מרמת אלישיב היאפית, ואנחנו ברמת אשכול, ליד התחנה המרכזית ותחנת הרכבת. שכונה שהוקמה בשנות ה-60 על חורבות מרכז העיר לוד הערבית. זו הייתה שכונה יהודית עד שהיהודים נטשו והערבים באו. אומללות ועליבות בכל מקום. בתים שבורים וישנים, זבל זרוק בכל פינה. כאן, לא מפתיע, מתהפך היחס הדמוגרפי בלוד: שני שליש ערבים, רבים מהם בדואים שהיגרו ללוד, מיעוטם משת"פים, ושליש יהודים, רובם מאתיופיה והשאר קשישים שלא היה להם לאן ללכת. זה בכלל לא מופת של דו קיום, נאמר זאת כך. לפחות את מצב האתיופים שיפר הגרעין התורני. לפני שהם באו, פחדו הילדים לצאת לבד לרחוב.

לשכונה הזו עברה (משכונה אחרת בלוד) המכינה הקדם צבאית "מעוז" על שמונים תלמידיה. אנחנו פוגשים את נועם דרייפוס, מנהל המכינה, 31, שעבר הנה מרמת אלישיב לא מזמן, שאליה הגיע מגבעת שמואל, שאליה בא מבית אל. רו"ח בהשכלתו, אב לחמישה. הוא מדבר על רמת אלישיב כמו שמקימי רמת אלישיב דיברו על, נניח, אלקנה. "פה", הוא אומר, "זו התחלה חדשה של ציונות וערכים. שם, ברמת אלישיב, הם כבר הצליחו, התבססו. שם זה כבר לא גרעין - זה עץ. כאן אנחנו חוזרים למקורות, לעשייה, למגורים בלב השכונות. אנחנו פה 23 משפחות שהעשייה הציונית בוערת בהן".

"לאן שאנחנו מגיעים, זה נראה טוב יותר", הוא אומר על השיכון המוזנח ומספר על יחסי שכנות סבירים. "רוב הערבים שמחים שבאנו", הוא אומר, אבל רגשות מעורבים נראית לי הגדרה טובה יותר. הבניין שבו הוא גר מאוכלס יהודים וערבים חצי-חצי, אפשר לראות לפי המזוזות. בחדר המדרגות הסדוק והמוזנח אין תאורה, ולמטה אין תיבות דואר.

הישיבה חולקת קיר עם בית הספר אלראזי, שעד שהיהודים נטשו את השכונה, היה בית ספר ויצמן. בית המדרש ריק מתלמידים שיצאו לחופשת פסח, אבל מלא באבק משיפוצים המתבצעים במקום. הקבלן לא טרח לכסות את ספרי הקודש ואלה מכוסים בשכבה לבנה עבה. חדר לימוד על שם סג"מ יובל היימן ז"ל שלמד במכינה ונהרג בצוק איתן, ייפתח בקרוב. "המטרה שלנו היא לא לייהד את השכונה", אומר דרייפוס. "זה לא חכם וזה לא מעשי וזה גם לא מעניין. המטרה שלנו היא שיתוף פעולה עם הערבים. הכי טוב היה אם היינו פה חצי-חצי".

במכינה מתקיים יריד מותגים לקראת פסח. בגדים, תכשיטים. כיפות, סיכות, כיסויי ראש. אני רואה פה רק אנשי גרעין. פה, שלא כמו ברמת אלישיב, כולם צעירות וצעירים ממש, עם המון ילדים קטנים. מגיעה גם אשתו של נועם, צופיה, עם חמשת ילדיהם: איתן, שירה, הלל, תמר ונטע. זה הסטנדרט פה ולא נראה שהיא מתרגשת מלתפעל אותם.

אנחנו מסתובבים במיני שכונה המדכדכת, עולים בחדרי המדרגות, מנסים לדבר עם אנשים ללא הצלחה. דרייפוס יכול להמשיך ולדבר על הגשמה עוד הרבה שעות - הוא גם מאמין בזה וגם לא רע בכלל בביצוע - אבל אנחנו נוסעים לאשקלון.

הגרעין של בני אשקלון

בגרעין התורני בשכונת אפרידר באשקלון אני פוגש את רב הגרעין, אופיר כהן, ואת אלי פלאח, מנכ"ל הגרעין שהצטרף לא מזמן אחרי שפרש מצה"ל בדרגת סגן אלוף. אנחנו בני אותו מחזור, פלאח ואני. לא נפגשנו 26 שנה, וזה לא מרגיש רגע אחד פחות מזה.

להבדיל מלוד, הגרעין כאן, שנוסד ב-98', בנוי רובו ככולו מבני אשקלון שבחרו להישאר בעיר, ולכן ממילא נעלמות כאן מאליהן שאלות כמו התנשאות על מנהגי המקומיים לעומת השתלבות במרחב, וגם סוגיות לאומיות אין פה. אף שבתחילת הדרך התגלה פער בין הדרישות הדתיות של אנשי הגרעין לבין הגישה הקצת יותר פתוחה של האשקלונים.

הרב אופיר כהן הוא הלב הפועם של המקום הזה. הכול נסוב סביבו. כולם פה רק מחכים למוצא פיו ושותים את דבריו. כהן הגיע לאשקלון מכפר דרום על משפחתו ועשרת ילדיו (שלושה מהם נפצעו בפיגוע טרור בגוש קטיף) אחרי ההתנתקות כתחנה זמנית כמו חבריו, אבל החליט להישאר. "התחברתי למקום. אם אתה לא בא במגע ישיר עם אנשים, אתה לא יכול להגיד אנחנו עם העם".

"כסוגי הקהילות סוגי הגרעינים", הוא אומר. "יש משימתיים יותר, יש לאומיים יותר. אבל כמו שאומרים, 'חן המקום על יושביו'. זו עיר מסורתית, שורשית. לפה אנשים באים לחיות, לקבע את עצמם למקום. אנשים שבחרו לא לצאת מהעיר אלא להישאר פה. מאידיאל".

איזה אידיאל?

"האידיאל הוא בחיבורים. ליצור תודעה של שינוי".

כמו במקומות אחרים, זו הרי דרך האדם, גם פה יש נטייה להתקבץ יחד. הגרעין ארגן כבר שתי קבוצות רכישה, גוש של 67 יחידות דיור בשכונת אגמים וגוש דומה בשכונת פארק אלון. אבל הרוב מ-300 המשפחות החברות בגרעין פשוט גרות בעיר. גם הגרעין מתנהל בסגנון אשקלוני רגוע: אין דמי חבר, אין ועדת קבלה ואין מחסום. רוצה להיות חבר? אתה חבר.

"פה עובדים בדרך הנעימה ואין שום התנגשות. אנחנו חלק מהנוף, גם בתפיסה וגם בפעילות שלנו", אומר כהן נעים הסבר, "אנחנו ממלכתיים, עובדים עם הרשות". ואכן, הגרעין מפעיל 13 גנים, ארבעה בתי ספר, ישיבת הסדר, כיתות גיור, מרכז לחיי משפחה, מועדוניות, תלמוד תורה ומדרשה לנשים.

כהן ופלאח מספרים בנפלאות עירם וגרעינם: על הבמה המפוארת שהם עושים ביום העצמאות, על תהלוכת יום ירושלים, הישיבה וכדומה. אבל דווקא המפעלות היותר צנועים של הגרעין מדליקים אותי יותר, כמו המיזם "שעה קלה", שבמסגרתו מנדב חבר גרעין שעה מזמנו לעזור לאנשים - מללכת להביא תרופות לזקן מבית המרקחת ועד להעביר בית או לבשל ארוחה.

גם כאן החזות נשארת רגועה כשעולה שאלת הכספים והקשרים לבית היהודי. "בשנתיים האחרונות באמת היה לנו טוב", אומרים כהן ופלאח, "אבל היינו פה לפני זה. זה לא ישנה לנו".

דבורה והרצל כהן מצטרפים. שניהם אשקלונים שגילו את הגרעין. דבורה עובדת בגרעין, חצי משרה בתשלום ועוד משרה וחצי בהתנדבות כדבריה, "אני חיה ונושמת את הגרעין". "רצינו לעזוב את אשקלון ולעבור ליישוב", היא אומרת, "אבל ראינו שלא צריך לעזוב - זה יישוב לכל דבר ועניין". היא מרכזת את פעילות "ניפגש בבית" - חוג בית נודד של הרב כהן העוסק בתחום המשפחתי, בין בני הזוג ובכל הקשור לגידול ילדים.

שמונה בערב. אנשי הגרעין ותושבי השכונה מתכנסים בבית הכנסת כדי להאזין לשיעור של הרב אופיר. על השולחן בצד חטיפים ושתייה. גברים ונשים יושבים בנפרד. הראשונים בחדר המרכזי, הנשים בחדר הצדדי. בואו תתקרבו, קורא אחד לנשים, אין צורך שתשבו כל-כך רחוק. הנשים עוברות לשבת בחדר המרכזי. אנחנו מסרבים בנימוס להזמנה לשמוע שיעור וחוזרים למרכז.* e

כך זה עובד

כל גרעין הוא עמותה עצמאית האחראית לתקציבה, מתרימה עצמאית בארץ ובחו"ל ועובדת מול הרשות המקומית (75% מהארגונים מתוקצבים גם על-ידי הרשויות המקומיות). אולם יש גם מסגרות גדולות יותר שמטרתם לספק מטרייה ארגונית ופיננסית.

בתחילה היה ארגון גחל"ת (גרעינים חינוכיים לעיירות הפיתוח) שהקימו כמה גרעינים בשנות ה-90 במטרה להסדיר את התקציבים הממשלתיים. הארגון הצליח להשיג תמיכה ממשלתית בגרעינים, אולם התפרק בגלל חילוקי דעות.

את מקומו תפסו שני ארגונים. הרב רחמים נסימי, ממקימי הגרעין בבית שמש, הקים את רשת שעלי תורה המאגדת כעשרה גרעינים. שאר הגרעינים התאגדו תחת 'קרן מורשת' שנוסדה בשנת 1997 בנשיאות הרב הראשי לשעבר מרדכי אליהו. בשנת 2005 בעקבות כשלים ארגוניים וכלכליים, חדלה הקרן לפעול. כשנה לאחר מכן הקים ד"ר דני טרופר (מקים גשר) את קרן קהילות, ארגון הגג הגדול ביותר היום שמייצג את מרבית הגרעינים. יש גם ארגונים קטנים יותר כמו ארגון שח"ף (שותפות חברתית פעילה) ואחרים.

בעקבות החלטת הממשלה היוצאת על תקצוב הגרעינים, הקימו משרד הבינוי והמשרד לפיתוח הנגב מנהלת משותפת לניהול הפרויקט, אך תחום "הגרעינים העירוניים" נמצא על-פי ההחלטה תחת אחריות משרד הבינוי וקרן קהילות מפעילה מטעם המנהלת את הגרעיניים התורניים.

מלבד אלה פועלת גם מנהלת זהות יהודית, שהוקמה ב-2013 במשרד לשירותי דת שמטרתה "להחזיר את הנשמה היהודית למדינת ישראל". המנהלת מתוקצבת בכ-21 מיליון שקלים. בנוסף לסכום הנ"ל, יש תקציב של עוד כ-18 מיליון שקלים לפעילויות כמו תמיכה בייעוץ לנישואים ועוד תוכניות המוצאות לפועל על-ידי הגרעינים.