באווירת ה"עליהום" הנוכחית, שבה מי שאומר מילה שמתפרשת כתמיכה ב"בעלי הון" וב"טייקונים", מתויג אוטומטית כמשת"פ שלהם, חלקכם עלולים לחשוב שאני מקבל כסף מיצחק תשובה. ובכן, אני לא מכיר את תשובה, ואין לי קשר עסקי איתו. לכן, קראו את דבריי כפשוטם.
אני כותב מ"פוזיציה" אחת: כאזרח ישראלי משלם מסים, שחי ונהנה משגשוג הכלכלה הישראלית; כמשקיע בתעשייה שזקוק לכך שמפעלים יצמחו; כמי שרוצה שהמשק ייצר כמה שיותר מקומות עבודה - ומודאג מכך שההתנצחות האינסופית עם יזמי הגז, תשיג את ההיפך מכל אלה.
אני לא מזלזל בטיעונים העקרוניים, המוסריים, של המאבק ביזמי הגז; וגם לא שולל את זכות המדינה להרוויח ממשאבי הטבע שלה, ולשמור את הגז לשימוש מקומי. אני גם מקבל את הטענות נגד התנהלות היזמים, שלפי דיווחים בתקשורת, חלקם נקטו דרך בריונית, והרוויחו חלק מהמשטמה נגדם. אבל בעסקים ובפוליטיקה לא צריך להיות רק צודק, צריך להיות גם חכם - ובמיוחד כשמתנהלים מול בעלי המאה.
התנהלות המדינה מול יזמי הגז מעלה ארבע קושיות מעשיות, שכדאי לתת עליהן את הדעת, שיבליטו את חשיבות הבעיה והצורך בפתרון מהיר:
1. כמה כסף, פיתוח וייצור, יצוא ומקומות עבודה, הפסידו המשק והתעשייה מהעיכובים בחיבור מתקני הגז ליבשה, ומאי-הקמת המערכת להולכת הגז למפעלים, בשל סחבת ביורוקרטית-תכנונית, רגולציה מיותרת, לחצים של חברת החשמל מצד אחד וארגוני איכות הסביבה מצד שני?
כמה נזק סביבתי וזיהום אוויר נגרמו בעשרות השנים שמפעלים ממשיכים לייצר בסולר במקום בגז טבעי, בגלל הסחבת הביורוקרטית שבכלל נועדה להגן על הסביבה? וכמה מפעלים יצרניים, יצואנים ומעסיקים בגליל, בהרי ירושלים, בשרון ובוואדי ערה, נסגרו, בגלל שמערכת ההולכה היבשתית עדיין לא הגיעה אליהם?
2. כמה כסף והכנסות הפסידו המשק והמדינה מהעיכובים בהפקת הגז, כתוצאה מסכסוכים משפטיים, פוליטיים ותקשורתיים בין המדינה והארגונים החברתיים לבין היזמים - על התמלוגים, היצוא ומבנה השליטה בתאגיד הגז? תסריט קצר להמחשה: נניח שהמדינה הייתה מוותרת במאבקיה, לרבות בהקמת ועדת ששינסקי, ושהממונה על ההגבלים העסקיים לא היה פועל לפירוק הכפוי של תאגיד הגז. במצב כזה, רוב הגז היה מגיע ליזמים ולא למדינה, והם, היזמים, היו מתחילים לייצא גז ללא שהיות. בתסריט כזה, מאגר תמר היה פועל כבר ב-2011 ולא ב-2013; מאגר לווייתן המשותק, כבר היה מספק גז; ומאות מפעלים היו נהנים ממנו.
אמנם בתסריט כזה המדינה הייתה מפסידה על הנייר מיליארדי שקלים של הכנסות עתידיות, אבל מנגד היא הייתה מרוויחה בפועל, בטווח הקצר והמעשי, מהמסים (הנמוכים) שהיזמים היו משלמים בכל מקרה, ממיסוי המפעלים שעברו לשימוש בגז ומתחנות-הכוח הפרטיות שתלויות בגז, וגם מאי-תשלום דמי-אבטלה לעובדים שפוטרו מהמפעלים בשל הברברת וסכסוכי "צדק".
חשבו כמה בעיות חברתיות כואבות היו נחסכות אם הגז הטבעי היה מספק לנו "רק" עוד כמה אלפי, ובעצם עשרות-אלפי, מקומות עבודה?
3. נניח שתאגיד הגז אכן יפורק, ותשובה ושותפיו יצטרכו להיפרד ממאגר "לווייתן". האם אחרי שיזמים ראו את התנהלות המדינה מול התאגיד הקיים ועם אילו בעיות הוא מתמודד, הם יעמדו בתור כדי לרכוש אותו?
ואולי מרוב צדק וביורוקרטיה נישאר עם "לווייתן לבן" - מאגר גז ענק, רווחי על הנייר, שאף חברה לא תעז לקחת ולהפעיל אותו? האם גם אז כדאי למדינה להיות "צודקת" ולפרק את התאגיד במקום להיות חכמה?
4. ושאלה נוספת מהתחום הפוליטי: בתקופה כל-כך רגישה ביחסי ישראל וארצות-הברית, האם כדאי לנו מכל מיני סיבות ומאבקי "צדק", אינטרסים ואגו, להסתכסך עם חברת נובל-אנרג'י, בעלת כשליש מתמר ומלווייתן, שגם מוכרת את הגז שלה למדינות ערביות?
הממשל האמריקני כבר הודיע לממשלת ישראל, שהוא אינו מרוצה ממהלכיה נגד "נובל" בכלל וממהלך הפירוק הכפוי בפרט. בניגוד לישראל, הממשל מבין את חשיבות העסקים לכלכלת ארה"ב, ואינו מהסס לפעול למענם גם בדרכים כוחניות. האם זה הזמן הנכון להיכנס איתו לעימות על כך?
הכותב הוא מייסד קרן איתן
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
