דברים שחייבים לומר

באפריל 2012, 3 שנים לפני מותו (ב', 13.4.15) כתב הסופר הגרמני זוכה פרס נובל, גינטר גראס, שיר בשם "מה שצריך לומר" ("דברים שחייבים לומר"). מותר לחשוד בשר הפנים לשעבר אלי ישי, שהכריז אז על גראס, בעקבות פרסום השיר "אישיות בלתי רצויה", שהיה בין אלה שחרצו דין בלי לקרוא את השיר, שלא לדבר על שאר כתביו של הסופר. באותו שיר קרא גראס לישראל, "מדינה שכלפיה אני מחויב ורוצה להישאר מחויב".

מי שקרא את השיר בדקדקנות, איתר את המכשלה הגדולה: גראס, שזכר המשטר הנאצי הדריך אותו בכל כתיבתו, להתרות מפני חזרה על דפוסי התנהגות מן התקופה ההיא, עשה זאת שוב, אבל בדרך מפוקפקת. לא זו בלבד שייחס לישראל כוונה לתקוף את איראן בפצצה אטומית, אלא שהשתמש בהקשר זה במונחים השמורים למי שרוצה ליצור אסוציאציה לימי הרייך השלישי: הוא דיבר על אפשרות של השמדת העם האיראני, השתמש במילים "שתיקה", "שותפות לאשמה" ו"ניצולים", ואמור היה לדעת, מה עולה במוחם של ניאו-נאצים או מכחישי-שואה למקראן.

מבחינה זו, המחויבות האמורה לישראל עשויה להתפרש כלשון סגי נהור. הפסוק השלם אומר: "מדוע שתקתי עד כה (בעניין ההפצצה הישראלית)? משום שסברתי שמוצאי, המוכתם בכתם בל יימחה, אוסר עלי להציג עובדה זו כאמת צרופה מול ישראל, שכלפיה אני מחויב ורוצה להישאר מחויב". אכן, שירה אינה פשט.

עתה, משהלך גראס לעולמו, ראוי לשאול: האם להתייחס לאיש ולפועלו בעיקר על-סמך אותו שיר, יפורש כאשר יפורש? התשובה לעניין זה שלילית. אנשי הספרות ממילא יבחנו את גראס, כמו כל סופר אחר, במבחן האיכות הספרותית של מכלול יצירתו. לא בכדי זכה הסופר בפרס נובל לספרות. אבל המוני ההדיוטות אמורים להתייחס לצדדים חשובים נוספים של גלי ההדף שיצר. גראס היה דוברו של הדור שחונך על-ידי המשטר הנאצי, הכיר בדיעבד בעוצמתו הנוראה של הפשע, וניסה כל חייו מאז להתמודד עם הכתם ולהפיק ממנו לקחים מוסריים.

מי שקרא את הרומן המוכר ביותר של גראס "תוף הפח" (1959 - התרגום העברי הופיע רק ב-1975!) או ראה את הסרט (משנת 1979) מכיר בעוצמה של ההתמודדות הזאת, גם אם אינו מומחה לתחום הספרות.

גראס הראה גם כיצד איש רוח יכול להיות מחויב מבחינה פוליטית בכיוון מהופך למה שאפיין את המתקרנפים לפני 1945. הוא היה תומך פעיל של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית והשתתף במערכות הבחירות. גראס סיפק לקוראיו בשנים האחרונות הזדמנות להציץ הצצה ישירה ומועילה מאוד לביוגרפיה שלו ולמניעיו בכל מהלך כתיבתו. קודם הופיע "במהלך הסרטן" (2002), שבו נסב הסיפור סביב האסון הימי הגדול ביותר של מלחמת העולם השנייה, אסון שפגע דווקא בגרמנים: הטבעת ספינה שנשאה בעיקר פליטים גרמנים מן המזרח. הספר הזה עורר את השאלה - האם גראס ביקש לגמד כך את פשעי הרייך השלישי או להיפך, להדגיש את האירוניה האכזרית, שקורבנות הרייך השלישי היו לא רק זרים, אלא דווקא הגרמנים עצמם.

ואז כתב את הספר "קילוף הבצל" (2006), שהוא אוטוביוגרפי מובהק. כאן הסבו בעיקר מקדמי המכירות של הספר את תשומת-הלב לעניין השערורייתי, עברו הנאצי. התגלה, שגראס התגייס בחודשי המלחמה האחרונים לא לצבא הגרמני (הוורמאכט) אלא לוואפן ס"ס (הזרוע הצבאית של הס"ס). אך מי שמכיר את ההיסטוריה של פשעי הרייך השלישי יודע שגראס לא הספיק לפעול פעולה של ממש במסגרת הצבאית הזאת, ושגם לעניין פשעי הנאצים אין הבדל של ממש בין הצבא לוואפן ס"ס. גם הצבא "הרגיל" היה שותף פעיל ברצח ובשואה.

חשובה יותר מעניין הגיוס לוואפן ס"ס היא התייחסותו של גראס למנגנונים שאיפשרו את שיתוף-הפעולה עם המשטר הנאצי. עתה החרידה אותו השאלה: מדוע לא שאל גראס בימים ההם את עצמו מדוע "נעלם" לפתע חבר יהודי לספסל הלימודים? מדוע סבר שדרכה של המפלגה הנאצית צודקת? מדוע לא הבינו הוא וסביבתו באיזו ביצה מוסרית הם שקועים? יחד עם זאת, מלמדים הזיכרונות האלה מדוע הרתיעה מפני מלחמה היא התגובה האינסטינקטיבית החזקה ביותר אצלו ואצל גרמנים אחרים. בין השאר מתגלה שמסע האונס של הכובשים בנשים הגרמניות, פגע גם בו: אמו נאנסה על-ידי חייל סובייטי, אגב ניסיון להציל את אחותו מאותו גורל. משפרצה מלחמה אין היא יודעת גבולות.

אפיזודה קטנה, אך גורלית מתוארת באותו ספר (קילוף הבצל). גראס וחבריו ליחידה נמצאו במקום מסתור וביקשו להימלט מפני הצבא הסובייטי הצר עליהם. חבריו מצאו כמה זוגות אופניים, ברחו, ונורו כולם. גראס, שלא ידע לרכוב על אופניים, דווקא הוא ניצל. יד המקרה. זה מסוג האפיזודות המופיעות גם בסיפורי שואה רבים: בתוך הקטסטרופה הגדולה, כל-כך הרבה תלוי במזל. לו ידע גראס להשתמש באופניים לא היינו יכולים לקרוא לא את "תוף הפח" ולא את השיר "מה שצריך לומר" המותח ביקורת על ממשלת ישראל "הגרעינית".