האם עשינו מספיק?

משנה לשנה הולך ומתעצם זיכרון השואה כפולחן בישראל. זהו הישג של "סוכני הזיכרון" במדינת היהודים, שהרי נושאי הזיכרון האישי מימי השואה הולכים ומתמעטים. אבל יש הסבר להישג זה - כל זיכרון קולקטיבי הוא מכשיר של תודעה קולקטיבית, ויש לו תפקיד חינוכי-פוליטי. על התפקיד הזה, ככל שמדובר בזיכרון השואה, הרי אין מחלוקת כביכול - כל ישראלי המשתתף באירועי "מצעד החיים" יודע שמטרת הזיכרון היא לחזק את התודעה שישראל היא-היא הפתרון שאינו בר-תחליף למה שקראו "בעיית היהודים".

לפיכך, ישראל משתמשת על כל צעד ושעל בזיכרון השואה כדי להצדיק את מעשיה. לולא הדרך שבה אנו מנהלים את זיכרון השואה, היה אופן טיפולה של ישראל בגרעין האיראני, למשל, שונה לגמרי.

אבל עם הזיכרון מתחזקת גם השאלה - האם מעבר להצהרות ולטקסיות עשתה ישראל את המתבקש מאותו זיכרון? בשנים האחרונות נידונה שאלה אחת יותר ויותר: האם ישראל לא עשתה שימוש ציני בניצולי השואה - היא מדברת בשמם, פועלת כביכול בשמם, אבל דאגה להם מעט מדי.

מצד אחד, המודעות לפער בין הרטוריקה של זיכרון השואה והמחויבות לניצולים לבין דרך הטיפול בהם בפועל, התחזקה גם היא בשנים האחרונות. יותר ויותר מדברים על העוול שנגרם לניצולים בישראל, ומנסים לפצותם. כמובן, גם המודעות הזאת אינה נטולת ציניות - ככל שמתמעטים והולכים הניצולים, קטן הסיכון לקופה הציבורית ככל שמדובר בפיצוי, ולכן אפשר להציע פיצוי כזה.

מן הצד השני, אפשר גם לשאול את השאלה - האם עשתה ישראל את המרב באשר לרדיפת הפושעים, מבצעי השואה. לכאורה הרחיקה ישראל לכת - היא העזה לחטוף מארגנטינה את אחד מהברגים הראשיים במכונת השואה - אדולף אייכמן - ולהעמידו לדין. אבל מה על השאר?

מי שעוקב אחרי המחקר בנושא השואה עומד משתאה מול המספר העצום של הפושעים שלא אונה להם כל רע. לא רק אלה שברחו לאמריקה הלטינית ומתו בשלום על משכבם, אלא רבים שנותרו באירופה, חלקם הגדול בלי להסתיר את זהותם, שלא הועמדו לדין, או הצליחו לשטות במערכת המשפט.

נכון הוא שרדיפת הפושעים מאז "משפטי נירנברג" היא בעיקר תפקידה של גרמניה, או תפקידן של המדינות שבהן חיו הפושעים אחרי סוף מלחמת העולם השנייה. ואכן, מאז שהוקמה בגרמניה היחידה לחקר פשעי הנאצים בעיר לודויגסבורג בסוף שנות ה-50, נעשה שם מאמץ לתפוס ולהעמיד לדין פושעים אלה, כפוף למגבלות הנובעות ממשך הזמן שעבר מביצוע הפשעים ועד ההעמדה לדין.

אך בוודאי שהיה צריך לעשות הרבה יותר. מדינה הטוענת שהיא מדינה יהודית, ומדברת הרבה על קיומה בצל זיכרון השואה, אמורה הייתה ליזום או לעזור הרבה יותר. הפרטים על שותפות של פושעים רבים מאוד במפעל השואה הענק הייתה ידועה, לא רק ל"ציידי נאצים" בודדים כמו שמעון ויזנטל, ואפשר היה בוודאי לעשות יותר להעמדתם לדין מכפי שנעשה. משפט אייכמן הפך למעשה לסוג של אליבי, כאילו מיצוי הדין עם האיש הזה כמוהו כמיצוי הדין עם הפושעים כולם.

השנה חוגגים 50 שנה ליחסים הדיפלומטיים בין ישראל לגרמניה, ומותר לשאול את השאלה, אם לא היה מן הראוי להקפיד בעיקר בשנים הראשונות של היחסים האלה על התניה הקשורה ברדיפת נאצים, במקום להשתמש בסיסמת "גרמניה האחרת", ששעתה עדיין לא הגיעה עד שנות ה-70.

אחת התשובות שניתנת היא, שישראל בשנותיה הראשונות הייתה עסוקה בשאלת קיומה, ולא התפנתה למיצוי הדין עם מבצעי השואה, הנחשבת לאחת מסיבות קיומה של ישראל. אך זו תשובה שהיא חרב-פיפיות למדינה הטוענת לקשר האמיץ בין שואה לתקומה.

הכוונת עיקר זיכרון השואה אל הפעילות הטקסית חוללה פרדוקס נוסף. דווקא מכיוון שהאיקונה אושוויץ התעגנה במרכז הזיכרון, היטשטש זיכרון הדרך המובילה אל המקום הנורא ההוא. בכל הזדמנות שבה מסב מאן-דהו את תשומת-הלב לפוטנציאל הגזעני הישראלי, התשובה היא: "אצלנו אין ולא תהיה אושוויץ". אמת.

אך מלאכת זיכרון טובה אמורה להראות גם איך הגיעו לאושוויץ, וגם כי הרע הוא רע עוד קודם שמגיעים לשפל מן הסוג של אושוויץ.

■ הכותב הוא ראש מרכז קבנר להיסטוריה גרמנית, האוניברסיטה העברית.