אפשר שזו נקודת המוצא האישית שלי, כאדם צעיר (עדיין), אבל אם יש דבר שהסב לי אושר וסיפוק של ממש בגרסת הבמאי חנן שניר לטרגדיה של אדיפוס המלך, היא זהות המבצעים שלו. בעוד שעולמות תוכן אלטרנטיביים מזוהים בדרך-כלל עם הדור הצעיר, הרי שכאן, ב"אדיפוס: תיאור מקרה", התכנסה קבוצת שחקנים בעלת קילומטרז' בימתי אדיר, על מנת לייצר ניסוי בתיאטרון. מדבורה קידר, אהרון אלמוג ומיכאל כורש דרך גיל פרנק וג'אסן עבאס ועד ליבגניה דודינה ולדב רייזר - ותיקי התיאטרון הממוסד יורדים אל קומת המרתף של לב לבו של הממסד התרבותי, ומראים (גם לצעירים), איך עושים פרינג'. מעבר לכך שזה משוחק נהדר, זה מעשיר את הדעת. העולם הרי אינו שייך לצעירים, הוא שייך לכולם. גם הפרינג'.
עד כאן הפרולוג, כעת לביצוע המאתגר שרקח שניר לטרגדיה בת הלמעלה מ-2,000 שנות ציוויליזציה. כמו קאבר שמאפיל על השיר בגרסת המקור שלו, גם המינוח הפרוידיאני "תסביך אדיפוס" הפך שגור עשרות מונים לעומת הטרגדיה היוונית שביסודו. אותו מינוח אמנם אינו מוציא דבר מהקשרו, שכן אדיפוס אכן שכב עם אמו הביולוגית ואף הביא עמה ילדים, אבל "התסביך" הפך לכזה שמצמצם את ספקטרום המודעות למחזה הקנוני, לרכיב שהוא רק חלק ממנו. חלק לא מבוטל כמובן, אבל עדיין חלק.
שניר, ומדובר במהלך מבריק בעיניי, אינו מתעלם מהטייק-אוף הפרוידיאני. ההיפך הוא הנכון: הוא מאמץ אותו כנקודת מוצא על מנת למשוך את הצופה אל תוך רבדיו העמוקים של המחזה. הוא עושה זאת בכך שהוא ממקם את אדיפוס (אלכס קרול הצעיר בביצוע ראוי), כמעיין חולה נפש במוסד פסיכיאטרי, והופך את הדמויות הסובבות אותו למעיין רופאים/מטפלים. מהאם יוקסטה דרך הנביא העיוור טירסיאס ועד ללהקה, כולם פועלים כמו בתהליך של דמיון מודרך היפנוטי, או מראית עין לתהליך של פסיכודרמה, כדי להוביל את אדיפוס לפקוח את עיניו ולראות את אשר הדחיק כל חייו.
עד כמה מושרשת הטרגדיה של אדיפוס המלך בתרבות המערבית, ניתן ללמוד לא רק מאותו תסביך שהפך למינוח התפתחותי, אלא גם מההשפעות האינסופיות שלו על יצירות. הנה כך פתח גם היוצר המוכשר מאור זגורי את "זגורי אימפריה" פורצת הדרך שלו, ודוגמאות לא חסר. מעבר למשולש הכוחות הניצחי בין האב, הבן והאם שאת רוחה יש לכבוש. מעבר לאלה זהו מחזה קנוני על העיוורון האנושי ועל הדחקת המובן מאליו. אפשר לקחת את הטרגדיה של אדיפוס ולהקיש ממנה על חיינו אנו בשלל רב של וריאציות. אחרי הכול, זה מה שעושה התרבות המערבית כבר יותר מ-2,000 שנה, ושהפכה את המחזה לאבן-דרך. זה כמובן לא מבטיח שגם נחדל מעיוורוננו, אבל זה לא אומר שנחדל מלנסות.
שניר, כמו בניסוי מדעי, לוקח את הקלאסיקה מאת סופוקלס ומפרק אותה למרכיביה. חובבי הרומנטיקה יראו בכך גם משום עקב האכילס של הביצוע, היות שכמו כל ניסוי מדעי הוא מנטרל את הרגש לטובת הרציונל. אותם חובבי קתרזיס גם יטענו, שיסוד אציל (ואדיפוס הוא מן האצילים שבמחזות), אינו מתפרק בקלות והופך שותף לפעולות כימיות אחרות בטבע. זה נכון, ועדיין, זווית ההסתכלות האחרת שמייצר שניר, היא גם הסיבה שמדובר בביצוע מעניין ומעורר מחשבה.
"אדיפוס: תיאור מקרה" מאת סופוקלס, תרגום: שמעון בוזגלו, בימוי: חנן שניר, הבימה
* ציון: 9
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
