הם לא נחמדים, ובצדק

הזעם המתפרץ השבוע (א') של בני ובנות הקהילה האתיופית בכיכר רבין, לא צריך להפתיע אף אחד. השאלה היחידה שצריכה להישאל, היא - איך זה לא קרה קודם. אחרי שנים של קיפוח, גילויי גזענות בוטים מצד רשויות המדינה השונות והעם כאחד, התנאים הבשילו. הכאב בעבע ובעבע ולבסוף הוגדשה הסאה, והוא התפרץ החוצה בכיכר, טבעי, ראשוני, עוצמתי, ולא היה מסוגל לעצור בעד עצמו.

למדינה שלנו אין את מי להאשים מלבד עצמה. לא מדובר פה בחייל בודד שהוכה נמרצות על ידי שני שוטרים בסמטה. מדובר בקהילה שלמה שהוכתה נמרצות פעם אחר פעם, בגלוי, קבל עם ועדה, בכיכר העיר, ואף אחד לא זעק חמס. אפילו לא בני ובנות הקהילה, שהאמינו שבדרכי נועם ועבודה קשה יוכלו אולי לשנות את המצב. אולי יום אחד יסתכלו עליהם אחרת. כשווים. וכמה שלא נשקר לעצמנו, לכולם ברור שזה עדיין לא קרה.

הקיפוח של בני הקהילה האתיופית עמוק ושורשי. הוא התחיל בקליטה גרועה של עולים חדשים, עבר דרך בידודם בשיכונים סגורים, נמשך בהתעלמות מוחלטת מהצרכים הייחודיים - התרבותיים, החינוכיים והכלכליים - של הקהילה ובקיפוח ויחס משפיל מצד המדינה, והסתיים בביטויי גזענות חריפים בסופר, באוטובוס, במגזר העסקי וברחוב.

הגזענות במלוא כיעורה

כולנו ראינו את זה קורה יום-יום. באוטובוסים הציבוריים הם חוו גזענות על ידי נהגים שלא רצו להעלותם או נוסעים שלא רצו לשבת לידם; לקוחות בסופר סירבו לקבל מהם שירות, וממקומות עבודה הם כלל לא קיבלו פניות כאשר שלחו קורות חיים עם שמות המשפחה האמתיים, האתיופיים, שלהם. אפילו בצה"ל, כור ההיתוך הישראלי שבו הם הרגישו שווים, התעוררה הגזענות במלוא כיעורה, כאשר התברר שתרומות דם של חיילים אתיופים נזרקו לפח. כל מקרה היה בודד, לא תויג כתופעה, אבל מקרים בודדים מצטברים לאוסף עגום וכואב.

והם לא נשברו. הם לא נשברו כשהמדינה שברה להם את דמות האב הפטריארכלי, ויצרה להם משפחה חדשה, שבה אמא ואבא עובדים בעבודות דחק. הם לא נשברו כשפורסם, שנה אחר שנה, דוח חדש על הכישלון החרוץ בקידום תלמידים בני העדה האתיופית במערכת החינוך ובאוניברסיטאות. הם לא נשברו נוכח אלימות משטרתית חוזרת ונשנית או היחס אליהם כעבריינים לפני בירור מספק של העובדות. והם לא נשברו גם כשקראו לעוד אחד מהם "שחור" - משהו שחשבנו שנראה רק בסרטים ההוליוודיים על העבדות בארצות הברית. כל זה קרה להם כל הזמן. תחת הרדאר, בסמטאות לא מצולמות.

ראינו כל הזמן את הסדקים. איך אב אוהב באחת המשפחות הופך לרוצח, וכולם מופתעים ומצקצקים בלשונם למשך חצי יממה על ההזנחה הפושעת של הקהילה. איך נוער מתוסכל ומוזנח מבצע פשעים. אבל הקהילה כקהילה, לא נשברה. היא נותרה מאמינה. מאמינה במדינה, משרתת אותה וחיה בה.

אך לא לעולם חוסן. המציאות העגומה היא שגם בשנת 2015, שלושה עשורים וחצי מאז החלה עליית יהודי אתיופיה לישראל, הם עדיין צריכים להילחם על מקומם, על היחס אליהם, על השינוי בחשיבה, רק בשביל להתקבל כשווים בין שווים. אז כמה יכולה קהילה אחת לסבול? כמה יכולים בניה ובנותיה להרגיש לא שייכים בקרב בני עמם? כמה זמן לוקח עד שקהילה נעימה ומסבירת פנים, מלאה בכוונות טובות להשתלב, להצליח ולחיות כשווה במדינתה, תבין שבישראל רק מחאה זועמת עשויה להזיז משהו, לדגדג במשהו, בתודעה הציבורית והמדינית?

אנחנו בטח לא פראיירים

את כל התשובות לשאלות הללו קיבלנו השבוע. צעירי הקהילה, אלה שכבר גדלו כאן וספגו את המנטליות הישראלית, על הטוב והרע שבה, החליטו להפסיק להיות נחמדים. הם כבר ספגו את מה שמכונה "החוצפה הישראלית" אל עורם ונשמתם. הם כבר לא "אתיופים פראיירים", שקטים, עדינים, מקבלים. הם כבר לא לוחשים. הם צועקים.

אותם ישראלים-אתיופים גם למדו משהו מהאמריקאים. מהומות הענק שהתפרצו לאחרונה בבולטימור, ארצות הברית, בעקבות מותו של צעיר אפרו-אמריקני בן 25 ששהה במעצר, והעימותים האלימים שהיו שם בין המשטרה לקהילה האפרו-אמריקנית, היו הדוגמה הכי אקטואלית עבורם, טסט קייס, לאיך נלחמים על זכויותיה של קהילה מקופחת. איך גורמים למי שעושה להם עוול לשלם. אז הם למדו, והשפה שלהם השתנתה - מדיבורים לאלימות. עכשיו נותר לנו לתהות האם מי שאחראי לשנות את המצב סוף-סוף יקשיב להם, או שעוד מחאה ציבורית תטואטא תחת השטיח.