הבטחה לא קטנה גלומה הייתה בפרשנות הבימתית, שיביאו הבמאית שיר גולדברג והמחזאית שחר פנקס ל"אבא גוריו" של אונורה דה בלזאק, ואני מודה שהמתנתי בקוצר רוח. השפה האמנותית שלהן, כפי שקיבלה ביטוי בעבודות המשותפות האחרונות שלהן בחאן ("תהילה", "האדרת"), ובהבימה "אדם לא מת סתם" (שזיכתה את פנקס ובצדק, בפרס מחזאית השנה), חביבה עליי באופן אישי. שפה אסתטית, רגישה ועתירת ניואנסים, שיודעת לעורר את הדמיון באמצעות דמויות מגוונות ובעזרת אלמנטים קטנים שתופסים נוכחות גדולה. בין יהיה זה משב רוח שייקח את הבמה אל רחובותיו הקפואים של סנט פטרסבורג, ובין תהיה זאת בובה שתתפוס נפח ואט-אט גם אישיות ואנושיות.
אבל כל זה, צר לי לומר, היא רק הקדמה להבטחה שאינה מתקיימת בגרסתן ל"אבא גוריו". ביצוע מאכזב, הלוקה בחסר מבחינה אסתטית והמרוחק מבחינה רגשית. הכשל המרכזי הוא שגולדברג, שידעה בעבר לקחת את הצופה שלה בעבר בין סמטאות ירושלים של עגנון ובניחוחות היידישקייט של מזרח אירופה, אינה מצליחה להביא את פריז אל הבמה המרכזית של הבימה, ולא עוזרת גם המוזיקה הנעימה שחיבר שלמה גרוניך. פריז הסוערת מהתודעה המעמדית המתעוררת - זו שאחרי המהפכה, אחרי נפוליאון וחזרתו של בית בורבון - נפקדת מן הבמה הרחבה של אולם רובינא.אפשר אגב, שאותו אולם הוא גם אחת הסיבות לכך שהביצוע אינו צולח. ההצגה התחילה את דרכה בחלל המצומצם יותר של אולם מסקין, ואפשר ששם מתקיים לו איזה פיוט. כך או אחרת, ברובינא בן האלף מושבים, זה לא עובד.
הדמיון אינו מפליג
בלזאק בא לעולם ב-1799, השנה שבא נפוליאון שם קץ למהפכה הצרפתית. את "אבא גוריו", שנכללת במאסת חייו "הקומדיה האנושית", הוא פרסם בעודו בן 35. לצד יכולת הכתיבה הפנומנלית שלו, הוא נחשב כמי שמנסחי האורבניות המודרנית שאבו ממנו השראה, ולא בכדי. בלזאק זיקק את פערי המעמדות (שיח שלא נס לחו מאז), לרזולוציות מיקרוסקופיות. כך, גוריו (יעקב כהן), הסוחר שירד מנכסיו, מנסה לתחזק בכל דרך את שתי בנותיו הנהנתניות במעמד הגבוה, בעוד שהן מצדן שואבות ממנו עד טיפת הדם האחרונה, וללא קורטוב של בושה. וכך, הסטודנט השאפתן ראסטיניאק (עידו ברטל), מגלה באמצעות המוציא לפועל ווטרן (שמיל בן-ארי), שהדרך להתקדם בסולם החברתי עוברת בחוסר מוסריות ובדריכה מתמדת על החלשים ממנו בחברה.
גולדברג, שעיצבה במה חשופה, מנסה אמנם לשקף באמצעות המינימליזם הזה את פערי המעמדות שניצבים בליבו של הסיפור, כאשר מולו היא משתמשת בצבעים עזים על מנת שיתבלטו. כך, למשל, תמונת הנשף היא צבעונית ויפה, וגם התלבושות של בנותיו של גוריו (לאה גלפנשטיין ונעמה ארמון) ססגוניות - אבל זה בא במנות קצובות מדי, והדמיון אינו מפליג.
יעקב כהן שמגלם כאמור את גוריו, עושה בסך-הכול עבודה ראויה. מדובר בתפקיד שהוא הנגטיב של דמות "הקמצן" של מולייר, שהוא גילם זה עתה על אותה הבמה ממש, וניכר שהוא מתחבר אליו טוב יותר. יחד עם זאת, את הפן הרגשי, שבו אמור הצופה לחוש איזו אמפתיה כלפי גוריו שפרט לנשמתו מוכר הכול, הוא אינו מביא לכדי מיצוי. גוריו מת, וקשה לומר שהנשימה נעתקת.
לצד כהן, מי שמתבלטים לטובה בתצוגת המשחק הם ברטל, שמתפתח לשחקן מצוין, ומאיה מעוז, שעושה את התפקיד הכפול הטוב בהצגה כאשת אצולה מחד וכמבשלת במלון הדירות המעופש מאידך. אצל מעוז, מלחמת המעמדות מוגשת ומורגשת היטב. בהצגה בכללותה, פחות.
"אבא גוריו" בעיבוד שחר פנקס, בימוי: שיר גולדברג, הבימה
* ציון: 7
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
