זה שיר פרידה

השבוע נפל דבר בטלוויזיה האמריקאית, כשרשת הטלוויזיה FOX הודיעה על ביטולה של תוכנית הריאליטי הנוצצת "אמריקן איידול".

במשך 15 עונות שהתפרסו על פני 13 שנה, מאז שנת 2002, חיפשה התוכנית את הכוכבים הגדולים הבאים שיכבשו את עולם השירה והבידור של ארה"ב, ומשם השמיים הם הגבול. הכול במופע נוצץ, גרנדיוזי, עשיר ויקר מאוד.

בשיאה, בשנת 2006, משכה התוכנית 36 מיליון צופים, באחד המשדרים הנצפים בשנים האחרונות בטלוויזיה האמריקאית שאינם אירוע ספורט.

"אמריקן איידול" הייתה במשך שנים מילה נרדפת לטלוויזיה. לא רק בארה"ב, אלא בסטנדרט העולמי. מהפן החברתי סיפקה התוכנית (שתרד רק בתום העונה הבאה של שנת 2016) את סיפור הסינדרלה האולטימטיבי שנמצא בבסיסן של כל התרבויות הקפיטליסטיות המערביות. במרכז האגדה אותם צעירים בעלי סיפורים מרגשים, המגיעים מהפריפריה המרוחקת וחסרת ההזדמנויות, ובזכות כישרון יוצא דופן מקבלים את האפשרות להיות גדולים מהחיים. מתוך האולמות המבהיקים של התוכנית גדל דור שלם של צעירים שמאמינים שנועדו להתגלות, ושכל מאוויהם הם להיות "מפורסמים".

בשיאה, כשבאה לעולם לא הרבה אחרי אבות ז'אנר הריאליטי "האח הגדול" ו"הישרדות", היא שיקפה את מהות תרבות ה"אני", כשבשבילה הכוכב הוא לא רק הבחור שמכלה את גרונו על הבמה בניסיון להיות ביונסה - אלא גם אתה ואת שיושבים בבית.

הכוח הסלולרי, שאז עוד היה בחיתוליו, זכות ההחלטה על מהלך השידור ועל התקדמות התוכנית, הועברו כמעט בפעם הראשונה לידי הצופים בבית. פתאום מקשיבים גם לאיש על הספה ונותנים לו את הכוח.

מאחורי הצלחת הפורמט היה גם אלמנט כלכלי מובהק. כבר בראשית שנות האלפיים החלו טלוויזיות הברודקאסט, הרשתות, לחשב את קיצן לאחור. הרבה לפני הפייסבוק, היו-טיוב, הטוויטר והאינסטגרם, לפני שהמכשיר שממנו אנחנו מחייגים הפך למסך שני של ממש, הבינו קברניטי התעשייה שהפיתויים הולכים וגדלים, ואם הכבלים מעוללים צרות, אז התפתחות האינטרנט והמובייל יכולה להביא את הסוף המוחלט על האופן שבו הם מחשבים את העסקים שלהם. "אמריקן איידול" הייתה חבל ההצלה, גם לאור התחזקות מגמת הממירים המקליטים שכבר נולדו באותה תקופה בארה"ב.

הפורמט חייב צפייה בשידור חי, ולא מוקלטת, מה שמשך סכומי-עתק של תוכן שיווקי וחסויות, ויצר מעורבות רגשית של הצופה בבית באופן שלא נראה כדוגמתו לפני כן. לא רק מעורבות, אלא גם מחויבות של ממש. לאמריקאי באלבמה היה חלק ביצירתם של כוכבות ענק כמו קלי קלארקסון וקארי אנדרווד, אותן זכר עוד כשלא היו שם דבר, ולו עצמו יש מניות עיקריות בהצלחתם המטאורית.

אלא שהרגש העצום הזה נשחק, ועמו המכונה העצומה והיקרה לעייפה שכל ייעודה היה לטפח אותו.

כל אחד הוא נינט

גם בישראל, כמו בעולם, זיהו את השחיקה של הפורמט. כבר לפני כשנתיים החליטו בקשת ובטדי לשנות את הפורמט של "כוכב נולד", שבאה לעולם במקביל ל"אמריקן איידול", ולחבר אותו לעידן שבו אנחנו לא מניחים מהיד את המכשיר הסלולרי ומתעסקים בו גם כשאנחנו ממשיכים לצפות בטלוויזיה. הם הפכו את זה ל"הכוכב הבא", על שיטת ההצבעה החדשנית שלו, אך גם הפורמט הזה לא הצליח לספק את הסחורה.

כי בשורה התחתונה, יותר משריבוי האופציות שקיימות פורר את המודל הכלכלי, הוא פורר את הסנטימנט. הקהל לא צריך יותר מצלמות ותאורה כדי לאתר כוכבים. יש לו יו-טיוב ורשתות חברתיות שמגדילות אישיות, ויש לו סלפי. האנרגיה מתחלקת ביותר ויותר מוקדים, ובעיני עצמו הוא לא פחות סלב מנינט טייב.

מותה, ולא בטרם עת, של "אמריקן איידול", מבהיר את המצוקה הגדולה של טלוויזיית הברודקאסט - זו שנסמכת על מפרסמים ולא על דמי מנוי - בחיפוש אחר ה"קסם" שלה. לא רק קסם שייצור הכנסות יש מאין, אלא קסם שיפעל על הבן אדם המערבי הצרכני והתקשורתי לעייפה שחי באמצע העשור השני של המאה ה-21, ויצליח להעלות את סף הריגוש שלו לגבהים חדשים.

זה לא משבר חדש, אך הוא הולך ומתעצם, ולא מן הנמנע כי בשנה הקרובה, בעידוד גורמים פוליטיים, נראה אותו מתגלגל לברודקאסטים שלנו.