לא כדאי לעבוד בקיבוצים

מי שקורא את הטור הזה בעשור האחרון יודע שתכליתו לשקף את שוק העבודה בישראל ואת המשמעות של הבחירות התעסוקתיות שלנו על הקריירה ועל ערך השוק. הפעם בחרתי להתייחס למגזר התעשיות הקיבוציות המעסיק 40 אלף עובדים בישראל בלמעלה מ-250 מפעלים, כמחציתם בבעלות קיבוצית מלאה. תעשייה זו מספקת תעסוקה לכ-30 אלף שכירים שאינם חברי קיבוץ, 70% מהם באזורי פריפריה, ונחשבת למקום עבודה יציב יחסית המספק לעובדיו אופק תעסוקתי לשנים רבות. יחד עם זאת, לעבודה בתעשיות הקיבוציות יש השפעה ישירה על התפתחות הקריירה של עובדיה, בעיקר על המנהלים שבחבורה, שעלולים לסבול מהתדמית הנמוכה יחסית של התעשייה שמוקרנת גם עליהם.

סידור עבודה לחברה חיה

למרות שהתעשייה הקיבוצית הכפילה את היקף מכירותיה בשני העשורים האחרונים (כ-40 מיליארד שקל בשנה, מחציתם מייצוא), היא עדין סובלת מתדמית נמוכה בהשוואה לתעשיות במגזר הלא קיבוצי. למעט מספר מפעלים, מרביתם בתעשיית המזון, המייצרים ומשווקים מותגים מובילים (טבעול, פריגת, מטרנה, טירת צבי, עין-גדי, יד מרדכי וכד'), מרבית המפעלים האחרים לא הצליחו למצב את עצמם במקום ראוי והם עדין מדשדשים בתחתית הפירמידה התדמיתית של התעשיות המסורתיות בישראל. יש הטוענים שהסיבה לתדמית הזו היא מיעוט מפעלים קיבוציים בתעשיית ההיי-טק אבל זו כמובן שטות מוחלטת. הסיבה האמיתית היא רמה נמוכה יחסית לחברות מקבילות בתעשיות הלא קיבוציות, וזאת משום שהתעשיות הללו הוקמו ונוהלו על ידי חברי קיבוץ שהיו חסרים מיומנויות מקצועית וניהולית.

אכן, עם השנים הרמה עולה ומרבית המפעלים הקיבוציים מאיישים את השדרה הניהולית בבעלי מקצוע מנוסים מבחוץ, אבל הם טרם הצליחו ליישר קו. מדוע? משום שהתרבות הארגונית שם דומה יותר לארגונים במגזר הציבורי מאשר לתעשיות במגזר העסקי, על כל המשתמע מכך. רק מי שמכיר את התעשייה הקיבוצית מבפנים יודע עד כמה כבולות ידיו של מנהל מקצועי התקוע עם מערכת קבלת החלטות קיבוצית באופייה (ולאו דווקא מקצועית), עם חברי קיבוץ בתפקידים משמעותיים שלא ניתן להזיז למרות רמה מקצועית לא מספקת, עם מנטאליות עבודה של פעם, שכבר מזמן לא מתאימה לדרישות של שוק תחרותי.

האוטו שלנו גדול וירוק

אילו תעשיות קיבוציות בכל זאת הצליחו לפרוץ את המחסום וטפס לצמרת החברות בישראל? רובן ככולן אינן בבעלות קיבוצית מלאה, מפעלים שנרכשו על ידי קונצרנים מקומיים או בינלאומיים שהכתיבו סטנדרטים מקצועיים וניהוליים ברמה גבוהה. דוגמא יוצאת דופן היא חברת תנובה שהצליחה להיחלץ מתדמית "האוטו שלנו גדול וירוק" המנדטורית עוד בטרם נרכשה על ידי קרן אייפקס, וזה תודות למשבר הסיליקון מחד ולתחרות האכזרית על שוק מעדני החלב היוקרתי שנשלט בשעתו על ידי שטראוס מאידך, שאילצו את מנהליה להתנהל כחברה בשוק תחרותי ופחות כמונופול.

מה המשמעות הפרקטית של עבודה בתעשייה הקיבוצית במונחים של ניהול קריירה? במרבית המקרים עבודה במפעל קיבוצי פירושה תדמית מקצועית נמוכה יחסית, שתבוא לביטוי בראש ובראשונה במיעוט הצעות עבודה אטרקטיביות מהמגזר הלא קיבוצי (עם שכר בהתאם). מספיקה קדנציה אחת בתעשיות הקיבוציות, במיוחד עם מדובר בתפקיד האחרון, כדי לחבל במיצוב המקצועי של המנהל, גם אם לפני כן עשה קריירה מצליחה במגזר הלא קיבוצי. מדוע? כי הוא ירד שלב בפירמידת מיצוב המגזרים במשק, פירמידה שקל מאד לרדת בה אבל כמעט בלתי אפשרי לטפס חזרה.

האם המשמעות היא שלא כדאי לעבוד בתעשייה הקיבוצים? תלוי למי. לעובדים הממוקמים בשלושת העשירונים העליונים מבחינת תדמית מקצועית, אלה שיש להם פוטנציאל קידום גבוה, רצוי שישאירו את מגזר התעשיות הקיבוציות כאופציה לשלהי הקריירה. עבור כל השאר המגזר הזה עשוי לספק מקום עבודה לא רע בכלל, עם אופק קידום מקצועי וניהולי. כאמור התעשייה הקיבוצים מספקת הזדמנויות תעסוקתית מצוינות לתושבי הפריפריה, היא סולידית, ידידותית לבני 45+, פחות תובענית ומאפשרת יציבות תעסוקתית לאורך זמן. אבל איך יודעים באיזה עשירון מקצועי אנחנו? על זה בטור נפרד.

(הערה: הנתונים נלקחו מאתר איגוד התעשייה הקיבוצית)

הכותבת היא מומחית לניהול קריירה לתגובות: orna@rudi-cm.com