"ישראל לא תשלם לאיראן אגורה אחת - לא יקרה לנו כלום"

בשנת 1997 הורשע איש העסקים נחום מנבר בעבירה של סיוע למדינת אויב ומסירת ידיעה לאויב לאחר שמכר לאיראן סודות ייצור גז עצבים וגז חרדל, וגם סיפק לה את הציוד הנדרש תמורת 16 מיליון דולר.

מנבר ישב שנים ארוכות בכלא וכמעט נשכח מלב, אבל ההלכה המשפטית שנקבעה בעניינו צפויה לשמש את ישראל בחזית המשפטית שהיא מנהלת מול איראן סביב הסכמי שיתוף-הפעולה העסקיים שנערכו בין המדינות קודם למהפכה האסלאמית ב-1979.

אתמול (ד') דיווחה סוכנות ידיעות איראנית כי בית משפט בשווייץ נתן תוקף להסכם בוררות שקובע כי על ישראל לשלם לאיראן 1.1 מיליארד שקל בגין מיליוני טונות של נפט שקנתה לפני עשרות שנים חברת הדלק, אך טרם שילמה. עוד פורסם כי ישראל תחויב בהוצאות משפט של 7 מיליון דולר.

ישראל אינה מאשרת זאת רשמית, אך האוצר כבר מסר כי "בהתאם לדיני המסחר עם האויב, אסור להעביר כספים לאויב ובכלל זה לחברת הנפט הלאומית האיראנית".

עו"ד ניצנה דרשן-לייטנר מארגון "שורת הדין", הפועל בכלים משפטיים נגד מדינות מממנות טרור וארגוני טרור, מסבירה כי ישראל מבססת את עמדתה בנוסף על פסק דין נחום מנבר ופסקי דין נוספים שבהם נקבע כי תשלומים למשטר האיראני מנוגדים לחוק. כמו כן, ישראל תטען כי תשלום לאיראן הוא מנוגד לסנקציות בינלאומיות שננקטות נגד המדינה.

- אם ישראל כופרת בפסק הבוררות, למה מלכתחילה היא שיתפה פעולה עם ההליך?

עו"ד דרשן-לייטנר: "ישראל עשתה מה שהיא תמיד עושה: מנסה להיות עם חצי רגל בפנים וחצי בחוץ. בהתחלה היא כפרה בהליך הבוררות בכל מיני טענות שנדחו. לאחר שהבוררות נכפתה עליה, היא העלתה טענות שונות לגופו של עניין. גם הטענות הללו כנראה נדחו, אבל זה לא אומר שישראל תמלא אחר ההחלטה".

- אין הפרדה משפטית בין ישראל לבין התאגידים המשותפים של המדינות שהוקמו קודם למהפכה האסלאמית?

"גם הטענה הזו היא טענה שהועלתה בהליכי הבוררות ונדחתה. איראן החליטה שהיא מפסיקה לשחק משחקים. עד עכשיו איראן הגישה את התביעות שלה נגד 'טרנס אטלנטיק אויל' שהקימה את קצא"א, אבל במקרה הזה היא אמרה: 'די. אני לא רודפת אחרי החברות הללו אלא את מי שצריך לשלם בפועל, וזו ישראל'".

- האם איראן תוכל להטיל עיקולים על חשבונות ונכסים ישראליים בעולם כדי להוציא את פסק הבוררות לפועל?

"זה יהיה המאבק הבא של ישראל - למנוע הטלת עיקולים. מכיוון שלפי הדין הבינלאומי אי-אפשר לממש הליך בהוצאה לפועל נגד מדינה שנהנית מחסינות ריבונית, איראן לא תוכל לממש את פסק הדין במדינות מחוץ לישראל, וודאי שלא בתוך ישראל.

"תשמע, זה הרבה כסף. יש הצדקה לא לשלם סכום כזה. חשוב לזכור כי לישראל יש טענות מוצדקות על נזקים גדולים שנגרמו לה על-ידי איראן, בכך שזו הפרה את ההתקשרות לאחר המהפכה האסלאמית. גם היו מיזמים משותפים נוספים בין המדינות, ויש מקום לקיזוז נזקים".

- אז בשורה התחתונה, פסק הבוררות הזה כתוב על הקרח.

"אני מעריכה שבשורה התחתונה ישראל לא תשלם לאיראן אגורה אחת. לא יקרה לנו כלום חוץ מאשר אי-נעימות מול הקהילות האירופיות, כי ההליך התנהל בשווייץ ובצרפת, ויש כאן לכאורה התרסה שלנו נגד מערכות המשפט במדינות הללו".

- בין כך ובין כך, עורכי הדין האיראנים הגיעו כאן להישג משפטי גדול.

"באמת תהיתי איך עו"ד איראני עשה מניפולציות והשיג פסק דין ראוי לטובתו. אין ספק שהייתה כאן עבודה משפטית מעולה של האיראנים. אבל גם עורכי הדין הישראלים הגיעו להישגים גדולים, בעיקר בכך שהם הצליחו למשוך את הבוררות הזו במשך 20 שנה ולהתל בכך באיראנים".

עורך הדין האיראני הומאיון ארפאזאדה, המייצג את חברת הנפט האיראנית בבוררות, הופתע לשמוע כי הסוכנות האיראנית פרסמה אתמול את ההודעה - כך אמר בשיחת טלפון עם "גלובס".

לדבריו, הבוררות בין איראן וישראל היא אחת הבוררויות הסודיות ביותר, "כך שגם אם איראן הייתה מאשרת לי לדבר, לא הייתי יכול", הוא טען בהתנצלות. "ישראל ואיראן היו פעם חברות טובות", הוא מספר, "אך גם אם הבוררות תגיע לקיצה, לצערי לא תהיה לזה השפעה על מערכת היחסים בין המדינות".

מתפרנסים מהסכסוך

ישראל מסרבת לשלם לאיראן את 1.1 מיליארד דולר שבית המשפט בשווייץ פסק כי עליה לשלם, אבל יש מי שנהנה בכל זאת מהליכי הבוררות בין המדינות שנמשכים שנים. מדובר בעורכי הדין המייצגים את הצדדים, שהם בכירי המשפטנים בארצותיהם.

מי שהועסק עד 2002 כבורר בין ישראל לאיראן סביב קצא"א היה שר המשפטים המנוח, עו"ד חיים צדוק. לאחר מותו ב-2002 התנגחו ניר גלעד, החשב הכללי באוצר באותה תקופה וכיום יו"ר כיל, ושר האוצר דאז, סילבן שלום, על זהות מחליפו של צדוק בתפקיד המבוקש.

גלעד רצה למנות את ד"ר יורם טורבוביץ', לשעבר הממונה על רשות ההגבלים העסקיים, ושלום סירב ומינה את עו"ד דורי קלגסבלד.

עו"ד קלגסבלד מועסק מאז בתפקיד תמורת 2,000-2,500 שקל לשעה, ושכרו השנתי מגיע לכ-500 אלף דולר. גם עו"ד צבי ניקסון, שמשמש יועץ משפטי חיצוני לקצא"א, מתפרנס יפה מהסכסוך.

3 הליכי בוררות

היום קצת קשה לדמיין זאת, אבל עד למהפכה האיראנית של 1979 שררו בין ישראל לאיראן יחסים קרובים ביותר. כל ראשי ממשלות ישראל מאז ראשית שנות ה-60 ביקרו באיראן, וכך גם שרי החוץ וראשי גופי הביטחון. בין המדינות נוצרו קשרים כלכליים ענפים, ואיראן הייתה ספקית הנפט המובילה של ישראל.

לצורך עסקאות הנפט בין המדינות הוקמה לאחר מלחמת ששת הימים חברת Trans Asiatic Oil המשותפת, שמשרדיה ישבו ברמת-גן. כמו כן, הוקם קו צינור אילת-אשקלון שהזרים את הדלק הגולמי האיראני שהגיע לאילת, דרכו אל הים התיכון, ומשם למדינות שונות.

ב-1979 התרחשה באיראן המהפכה האיסלאמית שהעלתה לשלטון את האייטוללה חומייני, ונוצר השבר ביחסים בין המדינות.

כיום מתקיימים בין ישראל לאיראן 3 הליכי בוררות. המרכזי שבהם נוגע לחברת קצא"א - חברת קו צינור אילת אשקלון (קצא"א) שהוקמה ב-1968. החברה הוקמה במטרה להזרים נפט איראני לאירופה, ואיראן טוענת כי ישראל הפקיעה את חלקה של איראן. ישראל טוענת, מנגד, כי איראן היא זו שהפרה את ההסכם שנחתם עוד בתקופת השאה.

לפי סוכנות הידיעות האיראנית, הבוררות הנוכחית נוגעת לחברה בשם "טרנס אסיאטיק" אשר הייתה אחראית להוביל את הנפט ולשווק אותו לשווקים בינלאומיים. לפי הפרסום, לפני המהפכה האסלאמית קנתה חברה-בת של "טרנס אטלנטיק" שנרשמה בליכטנשטיין 14.75 מיליון טונות של נפט בשווי 450 מיליון דולר מחברת הנפט הלאומית של איראן (NICO), אך טרם שילמה עליהן.

עוד טוענת הסוכנות כי כבר בשנת 1989 חייב בית המשפט בשווייץ את חברת הדלק ב-500 מיליון דולר, אך כי זו סירבה לשלם. כעת, אחרי 26 שנה, נצבר החוב והגיע ל-1.1 מיליארד דולר.

בוררות שלישית מתנהלת בין חברת הנפט האיראנית לחברות הדלק הישראליות - פז, דלק וסונול. לטענת האיראנים, חברות הדלק הישראליות קנו ממנה נפט גולמי ולא שילמו עליו.

מחיר ההפקרות בקצא"א

האגדה מספרת שטעות קרתה רק לאחרונה. טעות קשה. מישהו, ישראלי, בעל מעמד, שאף אחד לא מוכן לחשוף את שמו, אמר משהו. "פליטת-פה", "ציטוט מיותר" קוראים לזה - והקפיץ את האיראנים.

אחרי שנים של שמירה הדדית משותפת והדוקה על אינטרס השתיקה וחיסיון המהלכים המתנהלים 30 שנה בבתי משפט בשווייץ, פרץ הממשל האיראני את הדממה והוציא אתמול הודעה באמצעות סוכנות הידיעות שלו IRNA, לפיה הבוררות בשווייץ קבעה כי קצא"א תשלם לממשל האיראני 1.1 מיליארד דולר.

בישראל נבוכו. זה לא שהופתעו - שכן לא מדובר בהחלטה בודדת, כבר היו דומות לה, בהחלטות ביניים אלה ואחרות, אם כי בסכומים נמוכים בהרבה.

הייתה תקווה שבית המשפט בשווייץ לא יקבל כזו הכרעה, לפחות כל עוד מתקיימות הסנקציות הבינלאומיות נגד איראן, וגם כאשר מתקבלות החלטות - הניסיון והנטייה היו לשמור אותן בניירות בית המשפט ולא לפרסם אותן. כך זה החזיק שנים על-ידי האיראנים, הישראלים וגם השווייצרים.

חוץ מזה, בישראל היה ברור שאין כוונה לשלם - לא עכשיו, לא לאיראן, וגם לא לסיים את ההליכים. וכפי שאומרת תגובת משרד האוצר, שהוא האחראי הרשמי על קצא"א, "מבלי להתייחס לגופו של עניין, נזכיר כי בהתאם לדיני המסחר עם האויב, אסור להעביר כספים לאויב - ובכלל זה לחברת הנפט הלאומית האיראנית".

הבעיה הגדולה היא שישראל רצתה לסחוב רק עוד שנתיים של שקט ודממה, תחת חיסיון "ביטחוני". ההנחה הייתה שגם איראן רוצה את השקט הזה - דבר שהתברר כהנחה מופרכת.

מה שבישראל מכנים "קצא"א", נרשמה בשווייץ, ב-1968, תחת השם TRANS ASIATIC OIL. חברה משותפת לתאגידים ישראליים ואיראניים, שבפועל היו מצויים בשליטת הממשלות.

בתקנות החברה נכתב כי במקרה של מחלוקות בין הבעלים ימונו בוררים, אחד מכל צד ואחד עצמאי שייבחר בהסכמת הצדדים. אלה יפעלו תחת הוראות בתי המשפט בשווייץ.

מטרת הקמת החברה המשותפת הייתה הנחת צינור נפט בין אילת לאשקלון, שדרכו יועבר נפט איראני שיגיע לאילת במכליות מהמפרץ הפרסי, יזרום בצינור לאשקלון ומשם לאירופה. זה עבד טוב ורווחי במשך 10 שנים תמימות.

סעיף אחד בחוזה בין החברות-המדינות קבע כי בתום שנת היובל לחברה, ב-2017, יגיע החוזה לקצו, ויסתיים גם הזיכיון הבלעדי שעוגן בחוק מיוחד להעברת דלקים בצינור. אז יחליטו החברות מה לעשות הלאה. בישראל ציפו בקוצר-רוח לשעת השין הזו, שעת הפירוק הרשמי והחוקי של כל היחסים - אבל האיראנים קלקלו.

עד למהפכה בהנהגת איש הדת איאטוללה חומייני, נשמרו קשרים הדוקים בין ממשלות ישראל לממשל השליט, השאה הפרסי רזה פאהלווי. יחסים עסקיים, חקלאיים, ביטחוניים ומדיניים. אלפי מומחים, מדריכים, נציגים ואנשי עסקים ישראלים יצאו ובאו, חלקם ישבו דרך קבע בטהרן. חברות בנייה ישראליות, בדרך-כלל כאלה המקושרות לשלטון שהיה כאן אז, חתמו חוזי תשתית ארוכי-טווח, ותעשיות רבות, מתקשורת ועד נשק, פעלו שם. צינור הנפט היה סוג של חתימה סופית על הדדיות היחסים.

ב-1 בפברואר 1979 נחת הגולה הפוליטי, האיאטוללה, שישב שנים בפריז. מתנגדי השאה, שנגדם ניהל ממשל השאה מלחמה קשה, הניחו לו שטיח אדום, והוכרזה הרפובליקה האסלאמית שהוא עומד בראשה כמנהיג הרוחני המנהל את המדינה. אחד הדברים הראשונים היה ניתוק של הקשר עם ישראל וארה"ב.

כך קרה שבפועל, מאז ניתוק הקשר המדיני מתנהלת קצא"א כסוג של עב"מ. "המערב הפרוע", קרא לזה פעם גורם מעורב. חברה לא חברה, חוק לא חוק, פיקוח לא פיקוח, מינויי חברים מקבוצת האלופים במיל' והטבות למקורבים. אין דין ואין דיין. לא מסים, לא ארנונה, לא מכרזים - והכול תחת צנזורה צבאית ואזרחית מהודקת.

אף פעם לא נודע מהו ציר החיסיון בין ביטחון לכסף, וכל דיון כזה נידון מראש לכישלון. לצנזורה. שכן גם אם נצבר אז מידע ביטחוני - סביר שנמוג עם השנים. כך גם מאולצת הטענה כאילו החיסיון החוקי נועד להגן על היהודים שנשארו באיראן, שכן אילו רצה הממשל האיראני להפעיל סחיטה ולפגוע ביהודים - היה עושה זאת מזמן.

הנפט מזמן מזמן הפסיק לזרום בצינור. לא רק נפט איראני. לא דרך הנמל הדרומי. יבוא נפט גולמי לישראל מגיע בתובלה ימית היישר לבז"ח חיפה ובית הזיקוק פז באשדוד.

אבל החגיגה התנפחה. בחסות החיסיון הפכה קצא"א למוקד משיכה לביטחוניסטים. אלוף במיל', מקורב פוליטית, בא, ואלוף במיל' מהמפלגה השנייה הלך. 70% משרה. שכר טוב, תנאים מצוינים, תשתית לפעילות עסקית אישית, "לעשות לביתו". לזה צורפה אפשרות עשיית עסקים מחוץ לתדר הציבורי, בארץ ובחו"ל, ויכולת בלתי נדלית של גיוס חברים בתנאים טובים, לא חשוב לאיזו מטרה מוצהרת כולל משרדי ייעוץ תקשורתי, כשעל-פי חוק אסור לכתוב על כך בתקשורת.

עתירות חוזרות ונשנות לבג"ץ בבקשה לפתוח את החיסיון נמצאות כבר שנים במצב של "דיון". בסוף 2013, אחרי כמה שנים של הקפאה תחת לחץ ביטחוני, פרסם מבקר המדינה ביקורת חריפה על ההתנהלות בקצא"א ועל חידלון מוסדות המדינה מול קצא"א. בעיקר בכל הנוגע להקמת תחנת הכוח דוראד במתחם קצא"א, באופן בעייתי ביותר, בין ביחסים אישיים ובין בעמידה בחוקי המדינה והתנהלות ציבורית ראויה.

במקביל להתנפחות בקצא"א התפתחה גם תעשיית בוררות מפוארת. עשרות שנים של בוררות תחת חיסיון חזק מחיסיון אתר הטקסטיל בדימונה הניבו עשרות רבות של יועצים ומשרדי עורכי דין בארץ, בשווייץ ובצרפת, תמורת מאות מיליוני דולרים עד היום. חלקם גויסו על-ידי קצא"א, חלקם על-ידי המדינה, חלקם על-ידי הבוררים, וחלקם על-ידי החברות הרשומות כבעלים.

הבורר הראשון מהצד הישראלי, ששמו נשמר שנים בחיסיון, היה עו"ד חיים צדוק, קודם שר המשפטים מבכירי מפלגת העבודה. עם פטירתו ב-2002 נפתח מאבק בין שרים, הפעם בליכוד, ועורכי דין מקורבים על התפקיד המופלא והמיטיב של בורר מטעם ישראל.

אלא שדווקא האירועים הללו הם שפתחו איזשהו פתח ראשון לתיבה החסומה. סילבן שלום, אז שר האוצר, נלחם על מינויו של עו"ד דורי קלגסבלד כבורר, מול כוחות משפיעים שבאו עם שמות אחרים, עד שראש הממשלה אריאל שרון אישר את המינוי.

אלא שאז אירעה מה שקראו "התקלה": אנשי השר שלום, שכה שמחו בהצלחת המינוי של השר, פרסמו את דבר המינוי, כולל השם המפורש. אחרי זה כבר אי-אפשר היה להסתיר אותו.

פוליטיקה לחוד וביזנס לחוד?

ההתלבטויות בישראל מתקיימות ברמות הגבוהות ביותר. יש אומרים: שלם ושכח. הרי קצא"א עשתה וצברה כסף טוב, אז תנו לאיראנים ונגמור עם זה. המתנגדים אומרים: הרי זוהי רק ההתחלה. תביעות האיראנים פרושות על פני כמה מיליארדי דולרים. לא רק בעניין קצא"א. בין בנכסים ובין בנפט שהיה אז בתנועה.

איראן דאז ביצעה לאורך שנים רכישות בישראל, ושילמה דמי קדימה כבדים. האגדה (ההיסטוריה) מספרת כי קונצרן תעשייתי גדול ודומיננטי במיוחד באותה עת קיבל הזמנות רחבות היקף בתעשייה, בתקשורת, בציוד צבאי. לפני המהפכה כבר הועברו מאות מיליוני דולרים דאז. אבל השלטון החדש ניתק כל קשר. הסיפור באותם ימים היה כי המקדמה הכבדה החזיקה את אותו קונצרן כושל עוד כמה שנים, עד שבפועל פשט רגל.

עניין נוסף: השותפות בין איראן של השאה הפרסי וממשלת ישראל אכן כללה סעיף בוררות, אבל מאז העולם השתנה. בעשורים האחרונים מדובר בהסכם לשעבר בין מדינות שאחת מהן כלל אינה מכירה באחרת. האם יכולה בוררות, הגם שהיא כלכלית-עסקית, להתעלם מזה?

בית המשפט השווייצרי, שהעניין עלה בפניו, חזר וקבע שפוליטיקה לחוד וביזנס לחוד. שמצב היחסים המדיניים לא מעניין, גם לא העניין הביטחוני והציטוטים של מנהיגי איראן על רצונם בחיסול ישראל.

בית המשפט הנחה את הבוררים להתעלם ולא לקשר גם בין הליכים עסקיים משפטיים למערך היחסים הבינלאומי והסנקציות שהוטלו על איראן בעניין פיתוח הגרעין שלה. ישראל קבעה כי כל עוד מתקיימות הסנקציות, נאסר עליה לממש את פסקי הדין. מה יהיה כשיוסרו הסנקציות?

עוד עניין שיעכב או ימנע, חוקית, את ביצוע ההחלטה בשווייץ הוא תביעות פיצויים של נפגעי טרור שבוצע במימון כספי או בנשק איראני. ארגון "שורת הדין", ארגון זכויות האדם היהודי, בראשות עו"ד ניצנה דרשן-לייטנר, הפועל משפטית מול ישויות טרור, מדינות וגורמים המסייעים לטרור או המעבירים כספי טרור, עתר לפני כמה שנים לבג"ץ בדרישה לקבל מידע על הבוררות. הארגון מתייחס לכספים האיראנים, בהיות איראן מוגדרת מדינת טרור ומעבירת כספי טרור ונשק לביצוע טירור. על התיק הוכרז צו איסור פרסום.

חיזוק לעמדת הארגון נמצא לפני כשנתיים, כאשר בית משפט פדרלי בסן דייגו החליט, לאחר 10 שנות התדיינות, לקבל את עתירת ארגון "שורת הדין" להעברת נכסים איראנים מוקפאים למשפחות קורבנות הפיגוע במדרחוב בירושלים ב-1997. מדובר בכספים איראניים שנרשמו בבנקים אמריקאיים בעיקר בחשבונות חברות קבלניות. האיראנים הגנו על עמדתם בטענה של חסינות ריבונית ודיפלומטית. בית המשפט האמריקאי לא קיבל את זה.

עוד נושא שממתין לדיון נוגע לרכוש יהודי איראן. 100 אלף יהודים חיו באיראן כשפרצה המהפכה. רובם משפחות ותיקות ואמידות, קשורות לשלטון, ליבוא וליצוא שהתנהל במדינה של השאה דאז. כמעט כולם ברחו בהסתר ובפחד רב בשבועות שלפני חזרת חומייני, חלק לישראל וחלק לארה"ב, והותירו רכוש רב, עסקים, בתים, נכסים. גורמים הקשורים לעולי איראן כבר פנו ודרשו הדדיות, קיזוז. קודם כל נמדוד מה נשאר מאחור.

כמו כן, כמה חברות בנייה ישראליות שפעלו באיראן של השאה, טענו בזמנו כי התחזקות העוינות נגד זרים בכלל וישראלים בפרט הביאו לעזיבה מהירה של המדינה, כשהם מותירים ציוד בנייה יקר וגם חוזים ארוכי-טווח שעבורם הם כבר ביצעו רכישות.