איך עוצרים את השיימינג?

בכלי התקשורת מביטים בתדהמה על התאבדותו של אריאל רוניס, מנהל סניף רשות האוכלוסין בתל-אביב. במהדורות החדשות המרכזיות מציפים שוב ושוב את ההתכתבויות ברשתות החברתיות - הפוסט הראשוני של המתלוננת על אפליה, ואת פוסט התגובה של רוניס, שהפך למכתב התאבדות מצמרר.

"שיימינג", הם קוראים לזה, "תופעת רשת". מציינים את כמות השיתופים בצדקנות, נוזפים בציבור המתלהם, ובעיקר מתנערים - זה הפייסבוק הזה, שהפך לאולם משפטים, שבו אדם אחד מאשים ומרשיע בו-זמנית, והמון המושבעים גוזר את הדין - והכול במעמד צד אחד.

אלא שאין מי שמקדש את הפייסבוק יותר ממערכות הטלוויזיה, האתרים הגדולים, תחנות הרדיו והעיתונים המודפסים. בעוד אחד מהמהלכים קצרי-הרואי של המדיומים הנאבקים על חייהם, בחרו אלה להיכנע למולך החדש, ולא לנסות ולהוות אלטרנטיבה אמתית עבורו. הפייסבוק והפרסומים שכל אדם שרק חפץ בכך יכול להעלותם הפכו לספק חדשות משמעותי, וליותר מזה - למכתיב טון וסנטימנט.

העיתונות הישראלית, שמחפשת את דרכה וכמהה לקהלה, נשבתה לחלוטין בקסמה של מכונת הלייקים המיידיים. לא אחת היא מוותרת על הכלים הבסיסיים שהופכים אותו לעיתונות - בדיקת הצד השני של הסיפור, הצלבת מקורות, התייחסות הגונה לעובדות - לטובת התחושה שהיא חייבת להיות חלק מהשיח. וכשמביטים ברשת ורואים שום דבר שצובר עניין, ותגובות, ושיתופים ערים, התחושה המידית במערכות, הוא שהשיח כבר יצא לדרך, הוא בעיצומו, וחייבים לעלות על הגל.

אלא שזו טעות אופטית. משום שה"שיח" הזה לא היה סיפור עיתונאי בעל חשיבות ציבורית כשהוא בער בפייסבוק, הוא הפך לכזה ברגע שמערכת תוכנית הטלוויזיה הראשונה הקדישה לו אייטם. וזה כך גם אם מכבסים את האייטם באבקת ההלבנה שהיא הכותרת, "סיפור שמסעיר את הרשת".

שיים המשחק

"שיימינג", הביוש הפומבי האכזרי, היא תופעה שבעולם הדמוקרטי שיצר מארק צוקרברג לא ניתן להילחם בה. היא הייתה ותמשיך להיות. אך היא שואבת את מקורותיה ואת כוחה מתקשורת לא אחראית, שאיבדה עצמה לדעת.

ה"שיימינג" - גם אם הוא נפוץ ומבוקש ברשת - לא עומד באף מבחן עיתונאי. לא משנה אם זה מנהל סניף משרד הפנים, ולא משנה אם זה הישראלי המכוער שדורש שוקולד או הצעירה שמציתה תחנת דלק, ואפילו לא אם מדובר בחברת תקשורת מעצבנת או קצין צה"ל החשוד בעבירות מין בפקודה שלו. לכל אחד ואחד מהם - לא משנה מה הערכים העומדים לנגד עינינו ומידת אשמתו - מגיע משפט ציבורי הוגן ויחס עיתונאי לא משוחד ואמיתי.

מה לנו להלין על הציבור המשתף והמגיב באופן חד-צדדי, אם באתרי האינטרנט מופיעים ללא הרף סרטוני וידיאו שצולמו בסלולר, ללא ציון המקור שלהם, ללא תגובה או ניסיון להביא את הקונטקסט הכללי. סטטוסים בפייסבוק זוכים ליחס של ידיעה עיתונאית לכל דבר, מקבלים במה ולגיטימציה שהיא מעבר להגיגיו של אדם כזה או אחר. גם אם מדובר בשקר או בהשמצה פרועה. אחת לכמה זמן אנחנו שומעים על התאבדות טרגית כמו זו של רוניס, אך האנשים שמסתובבים בינינו עם פגיעה או כתם שדבק בהם לכל חייהם, הם רבים מספור.

איך עוצרים את השיימינג הזה, שואלים בצביעות כלי התקשורת מאז אתמול. אם יש מישהו שיכול לעצור את זה, אלה כלי התקשורת עצמם. התפקיד שלהם, שלנו, בהתוויית נורמות, ערכים ואחריות ציבורית, הולך וגדל בעידן הרשתות החברתיות.

מוחלשים וצמאים ללייקים ולהקלקות ככל שנהיה, אנחנו צריכים ללמוד לחיות לצד הפייסבוק, ולא בתוכו. להשלים אותו, לתת את התמונה הרחבה, לבטל את סיפוריו המפורכים, ולא לתת לו את הדבר האחרון שעוד נותר לנו - האתיקה.