לפני שהמומנטום יחלוף

בשנים האחרונות חל פיחות במעמדם של רואי החשבון הצעירים. ביחס הפוך לצמיחה ולשגשוג הנרשמים בפירמות ראיית החשבון הגדולות, רואי החשבון הצעירים חוו ירידה תלולה וחדה במעמדם וביחס אליהם.

הצפת המקצוע, עודף הבוגרים ומיעוט המשרות המבוקשות במשק הפכו את מגמת החיזורים בשוק ראיית החשבון. המחוזרים (בוגרי המקצוע) הפכו למחזרים. כמותם יש בהמונים, אך את הפירמות המובילות והמבוקשות ניתן למנות על יד אחת.

בעקבות זאת, שכר רואי החשבון הצעירים ירד, תנאי העבודה שלהם הורעו, ובמקומות מסוימים היחס אליהם היה כאל מקבץ מוחות ומחשבונים אלמונים ובני-החלפה. מתקלקל? - מחליפים בדגם חדש.

והם זועקים. זועקים על השכר הזעום, על שעות העבודה הארוכות, על כך שאין להם פינת עבודה משלהם במשרד, לא מחשב נייח, אפילו לא מחשבונים פיננסיים הדרושים להם לעבודתם השוטפת.

אבל זעקתם אנונימית, נטולת פנים ובעיקר שקטה. הם זועקים בטוקבקים, במיילים לעיתונאים, בהפסקות הצהריים במשרד בינם לבין עצמם, בארוחות שישי אצל אימא. זועקים גם בלב, וממשיכים לעבוד. זועקים - וממשיכים להדפיס את המיליונים של הפירמות שבשירותן הם עובדים. כי אין להם ברירה.

אז מסתבר שיש להם ברירה - אבל משום מה הם לא בוחרים בה. לא כולם לפחות.

לפני כ-3 שבועות, הזעקה השקטה של רואי החשבון הצעירים הפכה למעשה. הם החליטו "לא עוד". הגיע הזמן למהפכה. אז הם אזרו אומץ ושלחו מייל לחבריהם בפירמות, שבו הם קוראים להם להצטרף למהלך של הקמת ועד עובדים, על מנת להציל את כבודם האבוד, או לפחות להעלות בכמה מאות שקלים את שכרם המדשדש.

את יריית הפתיחה ירו עובדי הפירמה הגדולה בארץ, ארנסט אנד יאנג ישראל. אחריהם התעוררו גם עובדי KPMG סומך-חייקין, קסלמן וקסלמן ודלויט.

וזה נראה מבטיח. כל-כך מבטיח, שבתוך יממה השיבו על הקריאה הנרגשת לשינוי באמצעות התאגדות, מאות עובדים מכל פירמה. נדמה היה כי הנה, או-טו-טו, ממש בעוד רגע, יוקמו במחוזותינו ועדי עובדים במשרדי רואי החשבון, והמציאות של מאות רואי החשבון והמתמחים תשתנה.

אבל אז הגיע השקט. שטף המיילים להצטרף למהלך, הפך לטפטוף. שתי פירמות חצו את רף ה-30% שנדרשו להתאגדות, אך התחייבו בפני חבריהם לפירמה להגיע ל-50% בטרם יקימו ועד. עובדי פירמה נוספת זכו לתמיכת כ-20% מחבריהם, ועובדי אחרת עדיין בראשית דרכם במשעול ההתאגדות. ובמקום הזה הכול נתקע. נעצר.

יש עדיין שיחות מסדרון חצי-נלהבות על השינוי שיחול בפני המקצוע אם יוקם ועד; רואי החשבון שייחלו למהפכה, שומרים על אופטימיות זהירה ומקווים כי השינוי בוא יבוא. אבל גם מאפם ניחוח השינוי מתחיל להתפוגג. הקולות הנדרשים להשלמת המהלך מסתתרים במבוך של טבלאות אקסל ודוחות ביקורת שהם צריכים להגיש עבור לקוח זה או אחר, והמהפכה המיוחלת מבוששת להגיע.

לאן נעלמו מאות רואי החשבון הנוספים הנדרשים כדי להתאגד? איפה אתם מסתתרים? האם תנאי העסקתכם ושכרכם שונים משל חבריכם, עד כדי כך שאתם מוכנים לפגוע בקולגות שלכם? האם אתם חוששים למקומכם? מפחדים מהמעסיקים?

בימים שבהם התארגנויות עובדים זוכות לתמיכה רחבה מבתי הדין, חוצות מגזרים ותחומי עיסוק - מרשתות מזון מהיר (בורגראנץ' ומקדונלד'ס) ועד לחברות בולטות במשק (פלאפון, סלקום, מגדל, כלל ביטוח); ובמרבית המקרים, אם לא בכולם, משפרות את מצבם ומעמדם של כלל העובדים בחברה, גם את של אלה שלא ביקשו להצטרף בראשית הדרך - לא ברור איזה תירוץ יכול להצדיק את התנהגותם של רואי החשבון הנמנעים כיום מלהצטרף לחבריהם המבקשים להתאגד.

אתם - שלא נותנים יד לחבריכם - יכולים להתלונן בחדרי-חדרים על תנאי ההעסקה המחפירים, לבכות על כך שאינכם מצליחים לסגור את החודש, שאתם גרים אצל ההורים ולא מתקדמים בחיים - אז איך זה שאתם לא מוכנים לעשות את הצעד הטבעי, הפשוט והמתבקש, שיסייע לכם לשנות את המצב?

הבחירה הזו שגויה, ובדרך אתם הורסים גם לחברים שלכם את הסיכוי לשנות. אם התיאורים הקשים של מצבם של רואי החשבון - שכר רעב, תנאים של עובדי קבלן ועוד - נכונים ואמיתיים, אתם חייבים לשנות. אז תתעוררו - ומהר. לפני שהמומנטום יחלוף.