טורקיה: כיכר העיר שוב מלאה

מה עושה אוטוקרט, זאת אומרת מנהיג עם נטיות של שלטון יחיד, כאשר בחירות דמוקרטיות טופחות על פניו? לא פשוט. פעם, בימי המלחמה הקרה בין מזרח למערב, החלוקה הייתה הרבה יותר ברורה: עריצים לא ערכו בחירות; ואם ערכו, הם ערכו אותן רק למראית עין. המדינות החד-מפלגתיות בגוש הסובייטי ובחלקים ניכרים של אפריקה ושל המזרח התיכון הניבו נצחונות מרשימים לעריץ, תמיד מעל 90%, בדרך כלל הרבה מעל.

אבל מאז סוף שנות ה-80, כאשר עריצויות גלויות יצאו מן האופנה ברוב המקומות, אוטוקרטים ניסו להבטיח את נצחונם בבחירות הבאות באמצעות שאיבת החמצן. הם צמצמו את מרחב הפעולה של מתנגדיהם בכל מיני אופנים. פוטין של רוסיה וצ'אווס של ונצואלה הורידו את יריביהם מכל ערוצי הטלוויזיה האפשריים, שלחו אותם לכלא, הבריחו אותם לחו"ל, התנכלו לתומכיהם, המציאו משברים לאומיים דחופים, ופה ושם זייפו את תוצאות הבחירות. הם, או יורשיהם הנבחרים, החזיקו בשלטון ללא הפסקה, מאז שהספרות 00 התעגלו סביב המספר הסידורי של השנה.

היו פה ושם הפתעות לא נעימות, גם לשניים הנ"ל. הם גילו את הסכנות הטמונות במדיה החברתית, גם כאשר הם שולטים ללא מצרים בכל המדיה האחרת. הם גילו שהתארכות שלטונם מעצבנת אפילו חלק מתומכיהם הטבעיים, מפני שיש הבדל בין תמיכה עקרונית ובין פטרנליזם, זה המניח שהיחסים בין השליט לנתיניו שקולים כנגד יחסי אב רחום עם ילדיו חסרי הדעת. גם ברוסיה, גם בוונצואלה, הובאש ריחה של הדמוקרטיה הרב-מפלגתית במידה כזאת, שלא נשארו עוד מוסדות ומכניזמים להתנגדות ממשית.

שמחה לאיד בבית השואבה

מה שמביא אותנו אל האוטוקרט המאוכזב של השבוע. מי שלא ראו שמחה לאיד לא ראו שמחה מימיו. השמעתם השבוע את שמעון פרס מאפיין את סטירת הלחי, שהבוחר הטורקי העניק לטאייפ ארדואן? לחיו של פרס בוערת זה שש שנים מסטירת הלחי שהעניק לו ארדואן בינואר 2009 בדאבוס. השבוע הכריז פרס, שארדואן נכשל מפני שהוא "ניסה ליצור איראן חדשה".

נניח לתוכן הדיאגנוזה של הנשיא התשיעי, המחמיץ מפעם לפעם את ההזדמנות להעמיק במקום שאפשר לפשט. השמחה לאיד הייתה חשובה מן התוכן. ארדואן, הנשיא ה-12 של הרפובליקה, הצליח לעורר את איבתם של כל כל הרבה טורקים ולא-טורקים, מוסלמים ולא-מוסלמים, עד שהשמחה לאידו יכולה למלא את צורכי החוגגים בכל בית שואבה.

מעניין אגב שזה לא תמיד היה נכון. לפני 12 שנה הוא היה הלהטוטן הגדול של הדיפלומטיה, מי שהצליח לאחז הרבה מאוד עיניים באירופה, באמריקה ובמזרח התיכון. בין העיניים המאוחזות היו אלה של הרבה מאוד ישראלים, משמעון פרס ומטה: אנשי צבא, דיפלומטים, אנשי עסקים, אקדמאים. הם העניקו לארדואן פטור מעברו, מן האימפולסים שלו, מנטיותיו הפוליטיות ומנסיבות גידולו. בדיעבד כמעט נדמה שכל האליטות קשרו קשר נגד זכותו של הציבור לדעת את האמת על טורקיה.

לפרק את המדינה ה"כמאליסטית"

אין כמעט ספק, שלארדואן הייתה תכנית מדוקדקת איך להעניק תוחלת חיים ארוכה מאוד לנצחון אלקטורלי. בטורקיה של סוף המאה שעברה לא היה מספיק לנצח בבחירות. האליטה ה"כמאליסטית" החילונית - זו הקרויה על שם מייסד הרפובליקה, מוסטפא כמאל "אטאטורק" - משכה כמעט בכל החוטים גם מבלי להיבחר. הצבא היה הזרוע המבצעת שלה, הביורוקרטיה הייתה הזרוע המחוקקת שלה, והתביעה הכללית הייתה הזרוע השופטת. הטורקים קראו לתופעה הזו "המדינה העמוקה", שאולי מוטב לתרגם "מדינת הצללים".

ארדואן העמיד פנים שהוא רק "שמרן דמוקרטי", המאמין באלוהים; מה יש, גם אנגלה מרקל ודייוויד קמרון וניקולא סרקוזי מאמינים. הוא היתל באירופה, והחליש את כוח רצונם של הגנרלים הטורקים. למחרת נצחונו הראשון, ב-2002, ממש למחרת, הודיע, כי שום דבר בסדר היום שלו אינו משתווה להשתוקקותו להפוך את טורקיה לחברה מן המניין באיחוד האירופי. סוף סוף, המערב ואירופה היו משאת נפשו של האב המייסד אטאטורק; והגנרלים לא יעזו להפיל דמוקרט מתוקן המנסה להוציא את רצון האב אל הפועל.

איזו וירטואוזיות גילה האיש הזה ב-12 השנה הראשונות של שלטונו. הוא הצליח לנטרל את הצבא, ואחר כך לשתק אותו, ואחר כך להפחיד את הגנרלים, ולטהר את שורותיהם; הוא הצליח לטהר את הביורוקרטיה, ולהשליט את רצונו על התביעה הכללית ועל בתי המשפט; הוא הצליח להלך אימים על כלי התקשורת, ולאלפם, באמצעות שימוש במשטרה ובמנגנונים של גביית מס; הוא הצליח למצוא נוסחה אלקטורלית, שתעניק למפלגתו רוב מוחלט בפרלמנט שלוש פעמים רצופות; הוא הצליח לסחוט תיקון לחוקה, שיהפוך את הנשיאות לכהונה נבחרת, בדיוק כאשר פקעה זכותו להיבחר לראש ממשלה (החוק הטורקי מציב מקסימום של שלוש כהונות), ונבחר לנשיא ללא כל קושי.

רק יהלום נוסף אחד היה נחוץ לכתר: יציקת תוכן אקזקוטיבי אל כהונת הנשיא. היא אמנם אינה חלושה כמו זו של ישראל, אבל מאז 1950 הכוח הביצועי נמצא בידי הפרלמנט, באמצעות ראש הממשלה. זה סידור לא נוח בשביל אוטוקרט, שהשנים החולפות הבהירו מה קטנה סבלנותו ומה זעומה סובלנותו.

תרגיל המשילות של 1982

ההתחנחנויות של ימי שלטונו הראשונים הן זיכרון כמעט נשכח. הוא רכש לעצמו מוניטין לא מעורערים של השליט הנרגז ביותר של זמננו. הוא מתקשה לפתוח את פיו מבלי שקצף (מילולי או מטאפורי) עולה בשפתיו.

אבל מה שקרה לו השבוע הוא רב אירוניה מאוד. מפלגתו עלתה לשלטון בבחירות של סוף 2002. היא קיבלה רוב מסיבי בפרלמנט, אף על פי שהיו לה רק 34% של הקולות. הסיבה הייתה תרגיל "משילות" פיקחי קצת יותר מדי של הגנרלים. הם חוללו הפיכה ב-1980, השלישית בתוך עשרים שנה. הם גמרו אומר להחזיר את השלטון לפוליטיקאים רציונליים, שיצייתו להם. הם כפו חוקה חדשה, שהרשתה ייצוג פרלמנטרי רק למפלגות המקבלות 10% ויותר.

הגנרלים קיוו להיפטר אחת ולתמיד מן האיסלאמיסטים ומן הלאומנים הכמעט-פשיסטים, אויביה הגדולים של הרפובליקה החילונית. הם לא יכלו להאמין שפוטנציאל התמיכה באיסלאמיסטים גדול מ-9.999%. עיוורון דומה פקד הרבה מן המשכילים החילונים, שהתנגדו להגמוניה של הצבא, וייחלו לדמוקרטיה אזרחית, מודרנית וליברלית.

איוולתם התבררה הרבה לפני 2002. אבל ערב הבחירות של 2002 האופוזיציה החילונית התפוררה לגורמי-גורמיה. רק אחת ממפלגותיה הצליחה לעבור את משוכת ה-10%.

האיסלאמיסטים דילגו עליה בקלות. מושבי הפרלמנט התחלקו אפוא בין מפלגה אחת שקיבלה קצת יותר משליש הקולות ובין מפלגה שנייה שקיבלה פחות מחמישית הקולות. 45% של המצביעים לא קיבלו כל ייצוג. הזיוף הברור ההוא של רצון הבוחר הניב ממשלה יציבה, בפעם הראשונה זה 40 שנה; אבל היה אפשר להשיג אותה תוצאה גם בהטלת קובייה.

משוכת ה-10% הגנה על ארדואן בשנים הבאות. היא סיכלה את נסיונם של איסלאמיסטים קיצונים ממנו להיכנס לפרלמנט, ובלמה ארגונים כורדיים. הפעם, הכורדים עשו מעשה המפלגות הערביות בארץ. הם לא רק ליכדו את השורות, אלא התחילו לפתות ציבורים לא כורדיים להצטרף. הם הודיעו שהם מייצגים את החלופה הליברלית האמינה היחידה לשלטון הימין הדתי.

הגנרלים, אויביו המרים של ארדואן משכבר הימים, לא היו מניחים לדבר כזה לקרות. המפלגה הכורדית הייתה חוזרת ומוצאת אל מחוץ לחוק, ומנהיגיה היו נשלחים לספסל הנאשמים, או למעצר. אבל ארדואן פסח מלכתחילה על שתי הסעפים. הוא קיווה לערער את "המדינה העמוקה" באמצעות פיוס היסטורי עם הכורדים; אבל לא היה מסוגל להרחיק לכת במידה מספקת. הצירוף של נכונות להתפייס, וההשתמטות ממסקנות אופרטיביות, גבה ממנו השבוע מחיר לא צפוי. הכורדים קיבלו 13% מן הקולות, על חשבון "מפלגת הצדק והפיתוח" ארדואן, וגזלו את הרוב המוחלט שלה.

"מכסים את התוצאות בצואה"

אוטוקרטים אינם מחוסנים מפני נסיגות אלקטורליות, גם כאשר ידם לופתת את צווארה של המדינה. אוגו צ'אווס הפסיד במשאל עם ב-2007, על תיקונים לחוקה, שעמדו להפוך את ונצואלה לדיקטטורה "סוציאליסטית" נבחרת. הוא נדהם, ובקושי מחה את אגלי הזעה ממצחו בשידור טלוויזיה. אבל הוא מיהר להתעשת, הכריז כעבור יומיים שתומכיו "כבר מכסים את התוצאות האלה בצואה" (הוא השתמש במלה קצת יותר בוטה), והודיע שיערוך משאל נוסף. בפעם הבאה הוא ניצח. ונצואלה מוסיפה לערוך בחירות, אבל יורשיו רוקנו כמעט את כל החמצן מכיכר העיר. האופוזיציה נלחמת על נפשה. היא עושה כן באופן הירואי, אבל עם סיכוי מבוטל.

ברוסיה, מפלגתו של פוטין איבדה את הרוב המוחלט שלה בבחירות של 2011, וירדה מ-64% ל-49%. שום מפלגה כלל לא התקרבה אליה, אבל המהלומה הסמלית הייתה קשה. פוטין העלה אז מס שפתיים לכמה רעיונות של יתר דמוקרטיה, אבל פניו היו נשואות אל חצי האי קרים. משקיפים ופרשנים מאמינים, שהתנהגותו של פוטין בשנתיים האחרונות הייתה תוצאה ישירה של היחלשותו הפוליטית. עכשיו הסקרים מעניקים לו רמות של תמיכה, שאוטוקרטים אוהבים לקבל, 80% או 85%.שתיקה נכלמת נפלה על טאייפ ארדואן. הנשיא הקולני והפטפטן לא השמיע את קולו אף פעם אחת מאז תחילת השבוע. מה הוא יעשה? על מי יטיל את הרכבת הממשלה? האם מפלגתו תמצא שותפות קואליציונית, כדי לסגור פער של 17 מושבים? איזה מחיר תהיה מוכנה לשלם? הייתכן ששלוש מפלגות האופוזיציה, שאינן סובלות זו את זו, יעשו יד אחת כדי לנסות להחזיר את הדמוקרטיה לטורקיה?

נודו-נא לאוטוקרט. הוא נהג להגיד, או לרמוז, "אני סוליימאן המפואר", גדול הסולטנים העות'מניים. עכשיו עליו לשאול עצמו, "האם אני עדנאן מנדרס" (Menderes). הקורא הלא-בטוח מוזמן לבדוק את וויקיפדיה הסמוכה למקום מגוריו.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-bit.ly/1aPv4Id. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny