על בהמות ועל אבק אדם

ההיסטוריה הציונית רצופה ביטויים של ביטול ושל ארס מצד מיעוט מתנשא כלפי רוב לא-מהוקצע ולא-ראוי. הקטלוג שלהלן הוא חלקי מאוד, תוצאה של אסוציאציות מיידיות, לא של מחקר מעמיק. הקורא המלומד ממני מוזמן לתרום להשלמת הקטלוג. אני כמובן רומז לעודד קוטלר, שהלך בעקבות יאיר גרבוז, שהלך בעקבות תיקי דיין ("אספסוף", במערכת הבחירות של 1999), שהלכה בעקבות דודו טופז.

כשלעצמי, אני חושב שמר קוטלר התכוון בסך-הכול להגיד, כי אופקיה הצרים להפליא של שרת התרבות הם הזמנה לקונפורמיות; ששום תרבות אינה יכולה להתקדם, אם היא שואבת את החמצן מן המרחב, שבו מתנהלים אקספרימנטים בלתי פוסקים, באמנות, בחברה, בפוליטיקה. קונפורמיות אינה מיטיבה עם שום חברה; למען האמת, נובעת ממנה סכנת נפשות.

הוא, מר קוטלר, השתמש במטאפורה רעה מאוד. אין לי כל ידיעה על נבכי נפשו, אבל אני משער שהוא לא התכוון לפיזיולוגיה של "הבהמות", אלא למצעדן, להרגליהן העדריים, לסיום העצוב של חייהן בבית המטבחיים. אילו רק אמר "עדר" במקום "בהמות", אולי לא הייתה צונחת בהלה על חשבונות הטוויטר של מצויני המחנה הציוני.

ממלכת כוהנים וגוי קדוש

הציונות הייתה תנועה מהפכנית, לפני שנעשתה תנועת-המונים. היה לה אוונגרד נועז וקטנטן, וב-40 השנה הראשונות של עליותיה לארץ ישראל לא היו לה המונים. היא לא אמרה נואש, מפני שעל אף מס השפתיים שהיא העלתה להרצל, היא בעצם לא רצתה "מיקלט לילה" להמונים הנרדפים; היא התאוותה אל ממלכת כוהנים וגוי קדוש. זאת אומרת, הגולה לא הייתה פגומה בעיניה בגלל הגיאוגרפיה שלה, אלא בגלל מצב-הדעת שלה. בארץ ישראל עמד להיוולד יהודי ממין חדש. זה היה העיקר, והימין החילוני הסכים בהחלט, וייחל ל"גזע גאון ונדיב ואכזר".

גדולי הציונים לא חשבו שיש טעם לחרוש את תלמי השטעטל המזרח אירופי (אני מדבר על מזרח אירופה, מפני שבה חי רוב מניינו ובניינו של העם היהודי, ובה התארך צילו של האיום הכבד ביותר על קיומו). העלייה הכלכלית הראשונה לארץ, שמניעיה לא היו חלוציים ורעיוניים, באה מפולין ב-1924. היא הפכה את תל אביב משכונה לעיר, באמצעות נסיוב של מסחר זעיר. מה גדול היה גועל הנפש לנוכח הופעתם של ה"קיוסקים" ושל ה"גזוז", שלא לדבר על היידיש הוורשאית ועל צלילי הפולנית.

העלייה ההיא תרמה, בשיאה, אולי 30 אלף יהודים. אבל האוונגרד הציוני עיקם את חוטמו. הוא לא רצה להציף את הארץ ביהודים. הוא רצה לקלוט אותם לאט-לאט, באופן שיאציל עליהם את זיווה של המהפכה הציונית; מבלי שהמהפכה תזדהם מידיהם.

"המיליון המיותר"

הציוני המהולל ביותר של זמנו, חיים ויצמן, שבא ממעמקי השטעטל, התמלא חרדה, שמא העלייה הרביעית תשווה לתל אביב החדשה את דמותם של "דז'יקה ונאלווקי". אלה היו הרחובות המפורסמים של הרובע היהודי הישן והצפוף בוורשה. סביבם ייבנה 15 שנה אחר כך הגטו, בדרך לטרבלינקה. ד"ר ויצמן התבונן בהמונים היהודיים של פולין, והתמלא ייאוש. ב-1937 הוא כינה אותם "אבק אדם". לפי ההיסטוריונית פרופ' דינה פורת, הוא השתמש במלים ההן "בחמלה, לא בבוז". לא כך הן נשמעו, לא כך הן הובנו.

הציוני הידוע ביותר בפולין (עד עלייתו לארץ, ב-1933), היה יצחק גרינבוים, חבר הפרלמנט הפולני, לימים מראשי ההנהלה הציונית ושר הפנים הראשון של מדינת ישראל. הוא דיבר במפורש על "המיליון המיותר" של יהודי פולין, אלה הנמצאים מחוץ להישג ידה של המהפכה הציונית, ללא תקווה, ללא תוחלת, ללא תועלת.

הביטויים האיומים ההם כמובן לא נועדו לקדם השמדה, או להצדיק אותה. אבל ה"כמובן" לא היה מובן מאליו. רדיקליות נפסדת וצינית בקעה מהם. לימים, האורתודוקסים הקיצוניים, אפילו בכנסת, יטילו על הציונים את אשמת השואה. זה יביא אותם אחר כך לחטא כבד משלהם: הם יקשרו את השואה בחטא החילוניות וההתפקרות שחטאו הציונים.

רבנים אשכנזיים עשו כן לרוב, המרן עובדיה יוסף הואיל אחר כך לצרף את קולו, לפני שהתחרט, ואמר שמתי השואה היו בעצם תלמידי חכמים ויראי שמיים (רובם דווקא לא היו).

היא לא באה להרי האטלס

הסלידה הפתולוגית של בני פלוגתא אלה מאלה הכתימה את התרבות הפוליטית הציונית, אחר כך את תרבותה הפוליטית של מדינת ישראל. למחרת המהפך של 1977 הכריז נואם בריכוז מפ"ם (היה ריכוז, הייתה מפ"ם), שהמהפכה הציונית דילגה על פני יהודי צפון אפריקה. כשלעצמו, זה היה נכון. המהפכה הזו, ככוח מודרני וחילוני, אמנם החמיצה את הרי האטלס. זו עובדה.

ההתבטאות ההיא הייתה לגיטימית, ונשמעה כמו אפיון של סמינר אקדמי. אבל השתמעה ממנה אכזבה איומה. בוני הארץ ומייסדי המדינה הפסידו במלחמה על עיצוב דמותה, והם עמדו להשליך את ידיהם באוויר. ארבע שנים אחר כך יצרח שמעון פרס לעבר בריוני הליכוד, שניסו לפוצץ את אסיפותיו, "חומייניסטים, חומייניסטים", ודודו טופז יגיד "צ'חצ'חים".

אבדן העשתונות הרטורי הזה עצוב מאוד. אבל אין הוא עצוב יותר מן ההשתלחות המאורגנת, או המאורגנת-למחצה, המזהמת את לשון הדיבור באינטרנט הישראלי. אף אחד ממורחי הגרפיטי האנונימיים אינו ידוע כמו האדונים גרבוז וקוטלר, אבל ההסתה הגזעית נגד אשכנזים וההסתה הפוליטית הנפסדת נגד כל צליל רפה של נון-קונפורמיות ("סמולנות") חמורות יותר לאין שיעור, מפני שהרעל הזה מטפטף יום אחר יום אל ורידיה של החברה הישראלית.