מופע של טעם רע

אתחיל בשורה התחתונה, "גם הוא באצילים" בתיאטרון הקאמרי היא הצגה מפוספסת, וקשה לבחור מהיכן להתחיל ולנמק. האם מהוולגריות ומהצעקנות הבלתי פוסקת, האם מהסטריוטיפיזציה בעלת הניחוחות הגזעניים ומהניתוק מהלכי הרוח בחברה הישראלית של ימינו, האם מהליהוק המעייף של אבי קושניר וענת וקסמן שוב כבני הזוג שסונטים וצווחים זה על זה ללא הרף (באמת, לא מיצינו?); או אולי בהתייחס להצגה כבעלת פוטנציאל בידורי נטו, דווקא מניסיונות ההצחקה שהופכים ילדותיים וסתמיים ככל שמתקדמת ההצגה. ניסיונות שכוללים, שימו לב: עוגה בפרצוף, שירת "יש לנו גולם במעגל", וגם הומאז' תלוש לתמונת רקדנית הבטן, שיוצאת וחוזרת ושוב יוצאת, ב"סרט הערבי" המפורסם (והמופתי) של "זהו זה". זה בעיקר מביך.

אבל בואו נלך אל הניתוק - שם שורש הכישלון של הביצוע הזה. שאלת מפתח כאשר דנים בקלאסיקה היא שאלת עמידתה במבחן הזמן. בהקשר זה, "גם הוא באצילים" מאת מולייר, שמגחיך את מה שמוכן אדם לעשות, לרבות לרמוס את כל מי שהוא, על מנת לדלג בסולם המעמדות החברתי הנוקשה, יכול בקלות היה לעמוד במבחן הזמן. דם כחול אמנם אין בישראל - אם נוציא מהמשחק את סוגיות הייחוס במגזר החרדי - אבל נובורישיות יש בהחלט לעומת אליטות של אולד-מאני, ואפילו בעולם התרבות, קיים המתח בין האמנים "האמיתיים" ובין סלבריטאי הריאליטי ומדורי הרכילות.

כך שבסיס של רלבנטיות לנמשל על חיינו אנו, יש לבטח ב"גם הוא באצילים", אבל לא בעיבוד הזה שבחר לעשות הבמאי אודי בן-משה על-פי הנוסח העברי של נסים אלוני מ-1989. עיבוד שנראה כמו כלוא במנהרת הזמן של חברה ישראלית אחרת, שבה, למשל, המוזיקה המזרחית עדיין מודרת וזוכה לבוז מזלזל; ושבה משאת נפשו של המזרחי הוא להתקבל בין זהובי השיער, וכך גם כן להפוך ל"בן אדם". והרי מה נאמר על המזרחי העילג והבלתי מפותח שמוצג כאוכל עם הידיים (ממש כך), לעומת האשכנזי הנאור, שאוכל לא תאמינו בסכין ובמזלג. בן-משה בחר, ובחוסר טקט משווע - לקחת את הפארסה המעמדית של מולייר עמוק אל תוך מלחמת העדות הישראלית, שרותחת מתמיד בימים אלה, והתוצאה לרוב מעליבה.

רעל ודעות קדומות

המחזה, בקצרה, מביא את מאמציו של הנובוריש מר ז'ורדן להתקבל בחוגי האצולה הפריזאיים. הוא מתחיל, צריך לומר, דווקא בהבטחה. קושניר הוא קומיקאי מחונן, ואף הניחוח הגזעני שנודף כאמור מהאפיון העדתי של דמותו, התמונות שבהן הוא מתייחד בכל פעם עם מורה אחר על מנת שזה ילמד אותו "איך מתנהגים בחברה הגבוהה", הן תמונות קומיות טובות של תיאטרון, המצליחות לגרד את שרירי הפארסה. לא מעט הודות למורים, בתפקידים מצוינים - אסף פריינטא כמורה למוזיקה, שלומי אברהם כמורה למחול, יצחק חזקיה כמורה לפילוסופיה וזיו קלייר כמורה לסיף.

אלא שלאחר מכן, פחות או יותר מרגע שוקסמן נכנסת לתמונה כאשתו הצווחנית, זה רק מידרדר והולך, וכל ההבטחה מתפוגגת לטובת מופע של טעם רע. ז'ורדן אינו מוכן לחתן את בתו עם בחיר ליבה משום שלא זורם בו דם אצילי. החתן הפוטנציאל וחברו רוקמים מזימה שבה הם יתחזו לבני משפחה הסולטן הטורקי, וכך ז'ורדן יתרצה לתת את ידה של בתו.

לאודי בן-משה, שזה המולייר החמישי שהוא מביים בשנים האחרונות, היו, אני מתאר לעצמי, כוונות טובות בהתמודדות עם המחזה. אלא שקהות החושים הזאת, ביחס להפיכת פארסה מעמדית לסיפור עדתי הטעון בכל-כך הרבה רעל ודעות קדומות, ובצורה כה בוטה ונטולת ניואנסים, היא שמכשילה את ההצגה.

"גם הוא באצילים" מאת מולייר, נוסח עברי על-פי נסים אלוני, בימוי: אודי בן-משה, הקאמרי.

* ציון: 5