לציפראס לא הייתה ברירה

עשרות שנים שלטו ביוון שני כוחות עיקריים, אלה שכינו את עצמם שמרנים, ואלה שכינו את עצמם "סוציאליסטים". הבדלים רבים לא היו ביניהם, פרט לעובדה שהאחרונים היו לאומנים יותר. בכל מה שנוגע לכלכלה המדיניות הייתה זהה - העברת משאבים עצומים לאוליגרכיה דקה מאוד אשר שלטה במשק היווני. חלק מהכספים באו מהלוואות גדולות, לא מעט מבנקים גרמניים, והזרם התעצם עם כניסת יוון לאזור האירו בשנת 2001, מה שנתן לכל המבנה המושחת ההוא תעודה של לגיטימיות.

כדי לקיים את המשטר דאגו שתי המפלגות להעביר לאוכלוסייה גם חלק מהשלל, בדמות מגזר ציבורי מנופח, העלמת-עין מחוסר יעילות, מרמאות, ומשחיתויות קטנות. כל זמן שהשיטה עבדה, כולם היו מרוצים - הבנקאים, הפוליטיקאים וגם עובד המדינה אשר יכול היה לחתום כרטיס, ולרוץ לעבוד בחנות שבבעלותו. מעל כולם שמחו בעלי חברות הספנות, בעלי הבנקים, ואלה אשר שלטו באמת בכלכלה המקומית.

אלא שאת התמונה האידילית הזו קלקל המשבר הכלכלי הגדול, אשר הציג את השיטה במערומיה. בשנת 2010 עמדה יוון לקרוס, ונאלצה לבקש סיוע חירום. את ראשיתה של הדרמה שמתחרשת היום צריך לחפש בתגובה של האיחוד האירופי, קרן המטבע הבינלאומית והבנק המרכזי האירופי. יוון לא הייתה המדינה הראשונה שעמדה לפשוט רגל, ולא הגוף הכלכלי הראשון שביקש סיוע מנושיו. אלא שבשנים 2010 ו-2011, לא הוצע ליוון הסדר חוב מהסוג המוכר לחברות רבות שמגיעות לחדלות פירעון. מבנה החוב היווני לא שונה, תקופת החוב לא הוארכה כדי לאפשר למשק היווני לעמוד על רגליו ולייצר תפוקה שתאפשר לשלם את חובו.

דבר מזה לא קרה, כי ראשת-ממשלת גרמניה, אנגלה מרקל, התנגדה לכך בתוקף. חלק מסירובה נבע מצרכים פוליטיים פנימיים. מרקל חששה שהבוחר הגרמני יראה ב"מחילת חובות" פרס להתנהגות לא אחראית. אך הייתה גם סיבה אידיאולוגית: מרקל רצתה לחנך את היוונים, ללמד אותם את מה שהיא רואה כהתגלמות המידה הטובה: חסכנות, הסתפקות במועט ועבודה קשה. כדי שהנפש היוונית תתרפא, על היוונים לעבור סבל פיזי. מסקנותיה התאימו מאוד לאלה של קרן המטבע הבינלאומית, אשר בדרך-כלל לא יכולה לראות מה מתרחש מעבר לאפה, ומוכרת למדינות שנקלעות למשבר את אותו מתכון זה עשרות שנים: קיצוצים, צנע, סבל וגם "רפורמות מבניות".

שש שנים הופעלה התוכנית של מרקל וקרן המטבע ביוון. שש שנים שבהן המשק היווני הלך והידרדר, עם אובדן של רבע מהתוצר, עשרות אחוזי אבטלה, זינוק בשיעור המתאבדים, עלייה בעוני ואיבוד התקווה. אם יש כלכלן שחושב שבמציאות זו ניתן לבצע רפורמה כלכלית, מוטב שיחפש מקצוע אחר.

הסדר חוב אמיתי היה אמנם מאפשר ליוון לצמוח בשיעור מתון, אבל כזה שהיה מאפשר לחסל את הסבסוד של האוליגרכיה, לצמצם את חוסר היעילות ולשחרר יזמות כלכלית מלמטה. כל זה לא קרה. שש שנים נמשך העינוי של העם היווני, ואלה הסתיימו עם הבחירות אשר הביאו את מפלגת השמאל סיריזה לשלטון בתחילת 2015. סיריזה אמרה שהיא תביא לסוף תוכניות הצנע, ותנהל מו"מ על הסדר חוב אמיתי. מכל התוכניות שפורסמו בשנים האחרונות, זו הייתה המציאותית ביותר וההגיונית ביותר.

אלא שגם פה הפוליטיקה התערבה. לתת לראש-ממשלת יוון החדש, אלכסיס ציפראס, להצליח לחלץ את המשק היווני מעוני ומאובדן היה מעודד כוחות דומים בספרד ובפורטוגל, ואף באירלנד ובאיטליה. בעיני הפוליטיקאים של האיחוד האירופי, ציפראס חייב להיכשל, ושר האוצר הגרמני וולפגנג שויבלה לא הסתיר אף פעם כוונה זו. זה מה שעומד ברקע הדרישות של האיחוד וקרן המטבע הבינלאומית לצעדי צנע נוספים מצד ממשלת יוון, לרבות קיצוץ נוסף בפנסיות והטלת מע"מ על אנרגיה. קרן המטבע אף דחתה את הצעת ציפראס להגדיל את העודף התקציבי על-ידי הגדלת ההכנסות ממסים. ממשלת ציפראס חייבת למות, אם לא מוות מחנק, אזי מוות באמצעות הרעבה.

לציפראס לא נותרה כל ברירה אלא לקרוא למשאל-עם ב-5 ביולי, שבו היוונים יצטרכו להכריע אם הם מקבלים את התכתיב של האיחוד האירופי. אם התשובה תהיה שלילית, הדבר ייצור מצב בלתי אפשרי למנהיגי האיחוד. דחיפת יוון אל מחוץ לאירו, וגרימת פשיטת רגל וכאוס פיננסי יהיו רשומות על שמם, ובמיוחד על שמן של מרקל ויו"רית קרן המטבע הבינלאומית קריסטין לגארד. הסכמה לתנאי ציפראס תביא לכוחות שמאל אחרים באירופה להרים ראש, ולניצחון ודאי של תנועת השמאל פודמוס בבחירות הקרובות בספרד.

אלא שלמשוואה הזו צריך להכניס עתה גורמים זרים, כאלה אשר יכולים להכריח את הגרמנים ואת האיחוד אירופי להתנהג בהיגיון. שיחת הטלפון שניהל אתמול (א') נשיא ארה"ב ברק אובמה עם מרקל מרמזת שארה"ב לא ממש חושבת שהמנהיגות האירופית מבינה את חומרת המצב. זה לא רק עניין היציאה האפשרית של יוון מגוש האירו, זו גם האפשרות של אי-יציבות פוליטית בדרום אירופה, פגיעה באמינות המוסדות האירופיים, וניסיון לכפות מדיניות כלכלית על עם שלם.

לכל אלה אפשר להוסיף את הפחד האמיתי של האמריקאים: פתיחת הדלת למימון רוסי ו/או סיני של יוון, צעד בעל השלכות גיאופוליטיות לא פשוטות בדרום אירופה והים התיכון. אובמה רוצה פשרה, ורוצה אותה מהר. השאלה היא אם מרקל מסוגלת להיענות לתביעה זו.