לתשומת לבו של ציפראס

ב-1 ביולי 1985 יצאה לדרך התוכנית הכלכלית החשובה ביותר שהושקה אי פעם בישראל המודרנית, בהנהגתו הפוליטית של מי שהיה אז ראש-הממשלה שמעון פרס, ובגיבוי מקצועי של קבוצת פרופסורים לכלכלה, בראשות מיכאל ברונו ואיתן ברגלס, ובסיוע של הפקידות המקצועית של משרד האוצר.

למי שלא חווה מציאות של אינפלציה שיצאה מכלל שליטה, ומשק שהידרדר במהירות אל עבר פשיטת-רגל, נזכיר את הנתונים. בתחילת 1985 האינפלציה השנתית בישראל הייתה כ-600%, ובתהליך של האצה; הגירעון הממשלתי לא היה ניתן כלל למדידה מדויקת, אך הוא נע בין 10% ל-15%. שנה קודם לכן נאלצה הממשלה לסלף את נתוני יתרות מטבע-החוץ, שירדו לרמה אפסית, כדי למנוע בהלה.

ממרחק של שלושה עשורים, קשה לתפוס איך ישראל נראתה באותם ימים. טבעי יותר לחשוב על כך במונחים של ההווה, במיוחד כאשר הטרגדיה היוונית נמצאת בראש כל מהדורת חדשות. אלא שיש הבדלים בולטים בשני המצבים. המשבר היווני מתבטא באובדן רבע מהתוצר תוך שש שנים, אבטלה המונית ובדפלציה. בצורתו הנוכחית המשבר נכפה על המשק היווני על-ידי האיחוד האירופי וקרן המטבע הבינלאומית, אשר הפכו משבר חוב, למשבר כלכלי אימתני. במקום לשנות את מבנה החוב, ולמחוק חלק ממנו, העדיפו שני גופים אלה לכפות "צנע" בכל מחיר, גם כאשר התברר שמדובר במרשם לאסון.

לעומת זאת, המשבר הישראלי היה כולו תוצאה של מעשי ידיה של הממשלה המקומית, תחילה בראשות מנחם בגין ולאחר מכן בראשות יצחק שמיר. חוסר היכולת, והרצון, לשלוט בתקציב, והניסיון לשחוק את השכר הריאלי באמצעות פיחותים ואינפלציה, יצרו תהליך שהזין את עצמו - הפיחות הביא לעליית מחירים, אשר הביאה לעליית שכר, והדבר הביא לפיחות מחודש. האינפלציה שחקה את בסיס המס, וניפחה את הגירעון. מי שהיה יכול להתגונן, יצא נשכר, מי שלא - פשוט ראה את הכנסתו הולכת ונשחקת.

מה שהפך את התהליך כולו למעין טרגדיה מקומית היה חוסר היכולת של המערכת הפוליטית ליישם פתרון רציונאלי. חלק מזה נבע מהרצון של פוליטיקאים וכלכלנים לשחוק את השכר הריאלי, גם כאשר התברר שזה בלתי אפשרי. חלק נבע מהפחד של הפוליטיקאים מפני המחיר הפוליטי של תוכנית כלכלית "כואבת". עוד נזכיר, כי ב-1983 הציע שר האוצר של ישראל דאז, יורם ארידור, להצמיד את המטבע המקומי לדולר, ולהפוך את המטבע האמריקאי לעוד הליך חוקי בישראל. השר סולק מתפקידו יומיים לאחר הדלפת תוכניתו לעיתונות.

על הרקע הזה באה לעולם "תוכנית ייצוב המשק" משנת 1985, אשר אושרה על-ידי ממשלת האחדות הלאומית, למרות התנגדות שרי הליכוד, להוציא את שר האוצר דאז, יצחק מודעי, שהסכים לה. התוכנית כללה שני יסודות מרכזיים. ראשית, הקפאת הפיחות, הקפאת מחירים והקפאת שכר נומינאלי, אשר בפועל תורגם לירידה זמנית בשכר הריאלי. שנית, קיצוץ עמוק מאוד בתקציב, אשר איפשר ממשלה לפעול בלי הצל של הגירעון המתנפח.

התוכנית אושרה, והצליחה, גם בגלל תמיכה חיצונית של ממשלת ארה"ב, אשר הייתה מעורבת מאוד בגיבושה, והעניקה לה רשת ביטחון, אך גם בזכות הסכמה רחבה בין ראש-הממשלה פרס, מזכ"ל ההסתדרות ישראל קיסר ונשיא התאחדות התעשיינים אלי הורביץ. בנק ישראל אשר היה משוכנע שהתוכנית תקרוס תוך כמה חודשים - לא מעט בגלל העוינות והחשדנות של הנגיד דאז משה מנדלבאום - העלה את הריבית הריאלית במשק לרמה של 13% לשנה.

במונחים של השגת מטרות, תוכנית הייצוב הצליחה. האינפלציה ירדה באופן מיידי, ובסופו של דבר התייצבה על קצב של סביב 1% לחודש, ומשם המשיכה לרדת. התקציב חזר לשליטת הממשלה, וליתר דיוק לשליטת אגף התקציבים במשרד האוצר, אשר שלט על כל הפעילויות של משרדי הממשלה. זאת, באמצעות "חוק ההסדרים" שאותו הוא המציא באותה שנה. עוצמה זאת של האגף נמשכה שנים רבות, אל תוך שנות האלפיים, וסימלה את הצלחתה הגדולה של אותה תוכנית אשר עברה בקושי רב בישיבת הממשלה. ישיבה שהחלה בערבו של 30 ביוני 1985, והסתיימה בצהרי היום של 1 ביולי.

בסופו של דבר, "תוכנית הייצוב" הייתה רק ההתחלה של השינוי הגדול במשק הישראלי. היא הניחה את היסודות לנסיגה הגדולה של הממשלה מהמימון של השירותים החברתיים, ולהעברת האחריות עליהם לאזרח הפרטי. היא אפשרה את גל ההפרטות שהחל כעשור לאחר מכן, גל שאיפשר למשרד האוצר לבצע רפורמות עמוקות במערכת הפנסיה, לבטל את הסובסידיות למוצרי יסוד ועוד.

שש שנים לאחר הפעלת התוכנית, התמנה לתפקיד נגיד בנק ישראל, פרופ' יעקב פרנקל, אשר פעל להורדה נוספת של האינפלציה ולביטול הפיקוח על מטבע-חוץ. המשק הישראלי הצטרף לתהליך הגלובליזציה של השווקים, ושינה את פרצופו לעד.