בית-ספר למשחק

תוצאות משאל-העם היווני שנערך השבוע, שלפיהן 61% מאזרחי יוון דחו את "תוכנית החילוץ" האירופית וקירבו את יוון צעד נוסף להיפרדות מגוש האירו, זכו בישראל להתעניינות עצומה יחסית לאירוע כלכלי, שהשלכותיו החברתיות היו עד כה, למרות הכול, די מינוריות.

הסיפור היווני חשוב ומעורר עניין, לא בגלל השלכותיו המיידיות על חיי היוונים ו/או השלכותיו על הכלכלה הגרמנית, וגם לא בשל השלכותיו עלינו בישראל, ו/או על עתיד גוש האירו. הוא חשוב כי הוא מלמד אותנו, בין היתר, שיעור חשוב על מידתו וגודלו של חוסר ההיגיון הבסיסי שעל-פיו בנויה המערכת הכלכלית הבין-מדינתית כיום, על הסכנות הטמונות בה, וההשלכות הפוליטיות שלה. ובנוסף, הוא מלמד אותנו - לאן התהליכים הללו והבריתות הכלכליות האירופיות הולכים בשני העשורים הקרובים.

נחזור לרגע לגוש האירו - במשך שנים הלוו הגופים האירופיים כספים למדינות החלשות בגוש, כספים אשר הגיעו בסופו של דבר בעיקר מהמדינות החזקות בגוש - גרמניה וצרפת בראשן - הנהנות מיתרונותיו הכלכליים. לכספים הללו, מלבד ריבית נאה, התלוותה תועלת נוספת, והיא יצירת תלות כלכלית של המדינות החלשות בגוש במערכת הפיננסית המאוחדת של מרבית היבשת.

ואז, בינואר השנה, הגיעה וקמה הממשלה היוונית החדשה, בראשות מפלגת סיריזה.

במשך שנים התרגלו המדינות לסדרי עולם כלכליים בין-מדינתיים שמתנהלים כאילו מדובר היה ביחסי מסחר בין גורמים עסקיים - למשל, גרמניה שהשקיעה ברכישת אג"ח זבל קונצרני יווני - רק ללא מרכיב הסיכון. החובות לא נגבים, הם גם לא נמחלים, הם פשוט מגולגלים הלאה, לעתיד, לחובות הבאים. המצב הזה היה נוח לכולם כל עוד איש לא הרים את המסך, והצביע בקול על האשליה המובנית. ההנחה שמדינה באיחוד תפשוט רגל או תגיד למלווים שנתנו לה כסף - "עד כאן, אינני יכולה עוד לעמוד בחוב הזה", לא עמדה במקור באמת כחלק מהתרחישים הריאליים של כלכלני האיחוד ושל משרד האוצר הגרמני.

אך ליוונים נמאס.

גם אם עמוק בפנים, מרבית הגורמים המעורים בנבכי הכלכלה המקומית מבינים כי האחריות למצב הנוכחי נופלת רובה ככולה על כתפיים מקומיות, אין הם רואים תכלית או תועלת בפריסת הסדרי חוב אשר רק יחריפו את המשבר הכלכלי היווני, במקום להוציא אותו מהבוץ. כשמיתון חריף נענה בתוכנית צנע, בצמצום הוצאות, בצמצום צריכה ובצמצום פעילות עסקית, במקביל להרחבת החזרי חוב - מקבלים כדור-שלג המאיץ את פשיטת-הרגל ולא מונע אותה.

תיאורטית - הגרמנים צודקים. אפשר לפרוס את מרבית הכסף להסדר עתידי. אך פרקטית, ללא תוכנית כלכלית גמישה יותר, וויתור על חלק מהחוב, הכלכלה היוונית תקרוס לתוך עצמה, ותקבור איתה את שאיפות החזרי ההון של האיחוד ושל גרמניה.

מבחינת הגרמנים, ההנחה המקורית שעמדה מאחורי הענקת ההלוואות המתמשכות ליוון, הייתה כי סדרי העולם לא ישתנו. יוון אולי לא תחזיר את כל החובות, אך היא תמשיך ותמחזר אותם קדימה מספיק זמן, על-חשבון הדורות הבאים, עד להחזר של שארית החוב הנוכחי לפחות לאורך 20 השנים הקרובות.

ואז הגיע ראש-ממשלה יווני שמאלני-רדיקאלי, אלכסיס ציפראס, שהבין שכל חזות התמיכה האירופית אינה אלא העמדת-פנים בשל אינטרסים צרים, וקרע את המסכה מעל פני גוש האירו. אף שהגרמנים יודעים שאין כסף, הם מתעקשים לקבל את ההחזר. במקום להגיד להם פשוט "אין כסף, החוב לא יוחזר", ציפראס הציב את משאל-העם ככסות פוליטית שתאפשר לו להוציא את העגלה מן הבוץ.

האירוניה של המצב הנוכחי היא, שלגרמנים לא תהיה ברירה, אלא להתקפל. ציפראס עשה להם בית-ספר למשחק, כאשר התפטרות שר האוצר היווני יאנוס וארופאקיס אינה אלא חלק מן המערכה השנייה במחזה שעוד רחוק מסיומו.

גרמניה לא יכולה להרשות לעצמה פרישה מיידית של יוון מגוש האירו. המסכה כבר נקרעה, אך פרישה יוונית תקרע אותה לגמרי. ברגע שבעלות החוב האחרות בשולי הגוש - איטליה, ספרד, קפריסין - יראו שאפשר לעשות שרירים מול גרמניה וצרפת, ולצאת מזה בשלום - בלי לשלם את כל החובות - הן ילכו במהרה בעקבות היוונים. הנזק הכלכלי למדינות החזקות בגוש יהיה אז גדול בהרבה. אנגלה מרקל יודעת זאת, וכך גם פרנסואה הולנד.

בעקבות זאת, מה שצפוי בסבירות גבוהה הוא עדיין אותו תסריט שהיה צפוי גם לפני שנה. למרות תוצאות משאל-העם, למרות הסערה הציבורית, ההסדר יגיע גם יגיע. התנאים יהיו נוחים יותר, חלק משמעותי מהחוב יימחק,חלק יוחזר בפריסת חובות ארוכה יותר. הגרמנים לא יספגו את ההשלכות בשקט, אך יגיבו באיפוק - ייתכן כי יוון תפרוש מהגוש, אך יושג הסדר שיוודא שזה יקרה בהסכמה, בידיעה מראש, בעוד מספר שנים. בלי זעזועים גדולים מדי לשווקים ולכלכלות האיחוד.

הסדרים דומים יגיעו בעשור הקרוב עם כלכלות חלשות אחרות בגוש. זהו תהליך בלתי נמנע. בסופו של דבר, יוון היא רק הסנונית שצופה את פני העשור הקרוב בכלכלה האירופית.

הכותב, רו"ח ומשפטן, יו"ר פירמת בייקר-טילי ישראל ומרצה במכללה למנהל