איראן קיבלה לגיטימציה

לפחות מבחינת התאריך יש להיסטוריה חוש הומור לא רע. ההסכם ההיסטורי בין המעצמות לאיראן נחתם ב-14 ביולי, יום חגה הלאומי של צרפת, הסמן הימני, הנחוש ביותר, נגד פרויקט הגרעין האיראני.

לכאורה ההסכם משליך לפח האשפה של ההיסטוריה את ההכנות שארכו שנים, ועלו מיליארדים, של האופציה הצבאית הישראלית העצמאית לתקיפת מתקני הגרעין האיראניים. אבל רק לכאורה. בפועל, לאחר שקיעתו של דף המסרים הישראלי הרשמי הקבוע דוגמת "הסכם מינכן", "צ'מברליין", וכל הג'אז הזה, נחזה בחזרתה של אופציית התקיפה אל בימת האיומים. "במידת הצורך נדע להגן על עצמנו בכוחות עצמנו", אמר שר הביטחון משה-בוגי יעלון עוד לפני פרסום מתווה ההסכם.

עתידות: בקרוב נראה הרבה טייסים של חיל האוויר מתראיינים בתוך הקוקפיטים. היה זה הרמטכ"ל הקודם בני גנץ שהגדיר כי "עבור צה"ל, כל האופציות על השולחן הן לא סיסמה אלא תוכנית עבודה". בכל תוכנית תקציבית צה"לית, ובה גם התוכנית הרב-שנתית החדשה "גדעון", מצוי סעיף של "פעולה במעגל שלישי". ובצה"לית - הכנות לתקיפה באיראן.

אבל אסור להתבלבל: גם הרמטכ"ל הנוכחי גדי אייזנקוט וגם ראש המוסד תמיר פרדו, יורשיהם של אנשי הצמרת הביטחונית שחסמו תקיפה פוטנציאלית באיראן לפני כ-5 שנים, רואים באופציה הצבאית כמוצא האחרון שבאחרונים, כאשר החרב כבר חותכת בצוואר, כפי שהגדיר זאת ראש המוסד לשעבר מאיר דגן.

בסופו של דבר, יש כאן גם איראנים. בהינתן העובדה המכרעת שהממשל האמריקאי הנוכחי וכנראה גם הבא, אינם מוכנים לצאת למלחמה שלישית במזרח-התיכון, היה ברור שההסכם יקבע את מעמדה כמדינת-סף בתחום הגרעין, שיכולה, אם רק תחפוץ בכך, לרוץ אל עבר הפצצה.

רצונה של איראן בהגמוניה אזורית במזרח-התיכון לא הולך לשום מקום. להיפך. ההסכם מעניק לו לגיטימציה מערבית מרשימה. כאן בעצם טמון אחד הוויכוחים בין אנשי המודיעין הישראלי לעמיתיהם האמריקאים: האמריקאים רואים באיראנים השיעים כוח מרסן לציר הסוני הרדיקלי בראשות דאע"ש ואל-קאעידה. המודיעין הישראלי, אגף המודיעין בצה"ל והמוסד, התריעו בפני עמיתיהם כי הציר השיעי הרדיקלי של איראן והחיזבאללה מחומש ומסוכן יותר מכל מטורפי דאע"ש ועורפי הראשים למיניהם, למרות השימוש הפחות יצירתי של האיראנים ביו-טיוב.

ההסכם שהושג בין המערב לאיראנים יציב אתגר גדול יותר למודיעין הישראלי: להמשיך להיות הילד הרע של הקהילה הבינלאומית. תפקידו יהיה לעקוב אחרי כל הפרה, אחרי כל סירוב לפיקוח, וכמובן אחרי כל סימן לריצה לכיוון הפצצה.

בהסכם שהושג בין המערב לאיראנים הם מתחייבים לוותר על שאיפתם לגרעין צבאי. מובן שאיש בישראל אינו מאמין להם. האם שלטון האייתוללות סבור כי בנקודת הזמן הנוכחית משתלם לו יותר להתבסס במרחב-הסף של הגרעין, ולסחוט ויתורים נוספים מהמערב במקום השגה של הפצצה עצמה? - את זאת נדע בעוד שנים. בבחירה בין חלופות גרועות, הסכם שירחיק לשנים את האיראנים מפצצה הוא החלופה הפחות גרועה. על-פי כל ההערכות, מטוסי חיל האוויר, עם הסכנה לאבדות ומלחמת ה"פחות מ-500 הרוגים", כפי שהגדיר אותה רה"מ והרמטכ"ל לשעבר, אהוד ברק, תקיפה כזו הייתה מעכבת את פרויקט הגרעין בין שנתיים לארבע שנים בלבד. אחרי החתימה הודו והדגישו נשיא ארה"ב ושר החוץ, כי "ההסכם לא מבוסס על אמון". זה מזכיר את ההסכם שלהם עם אסד שהפציץ את בני עמו בגז סארין; ותמורת ביטול תקיפה אמריקאית התחייב להוציא את הנשק הכימי מהמדינה.

כמה צחקו על אובמה וקרי בעולם. כמה צחקנו עליהם בישראל. והנה, ב-2015, כמעט כל הנשק הכימי הסורי, שיועד קודם כול לעורף הישראלי, איננו. פורק. רק השנים יגידו עם ההסכם עם האיראנים, יעשה את אותה עבודה.

הכותב הוא הכתב הצבאי של חדשות 10