מצוקת הדיור במגזר החרדי קשה לא פחות מזו של הציבור הכללי. אפשר כמובן להאשים את המגזר החרדי עצמו - שכופה על עצמו מבחירה חיי דוחק, שמקים משפחות מרובות ילדים, ושמבקש לעצמו בעיקר פתרונות דיור ייחודיים ומבודלים - אבל זה לא ישנה את כמות המשפחות החיות בתנאים מחפירים.
זו ודאי גם לא בעיה פנים-מגזרית בלבד. היקף הבנייה הבלתי חוקית והמסוכנת בריכוזי אוכלוסיה חרדיים, בניסיון לייצר עוד ועוד יחידות דיור מפוקפקות; הסכסוכים המתוקשרים בשכונות גובלות (בית שמש, קרית יובל בירושלים ועוד); והמצוקה הכלכלית הקשה של משפחות רבות על ילדיהן, הפכו כבר מזמן לחבית חומר נפץ ולבעיה חברתית-כלכלית שלא ניתן להדחיק אותה או להתעלם ממנה.
כבר בממשלה הקודמת הוחלט על טיפול במצוקת הדיור בשני מגזרים - "צוות 120 הימים" גיבש המלצות לפתרון מצוקת הדיור במגזר הערבי. במקביל, מיזם משותף של משרד הבינוי והמכון החרדי למחקרי מדיניות גיבש בחודשים האחרונים תוכנית אסטרטגית לפתרון מצוקת הדיור במגזר החרדי. התוכנית נחשפת כאן לראשונה, לאחר שעיקריה הוצגו השבוע בפני קבינט הדיור.
לדברי אשל ארמוני, מנכ"ל משרד הבינוי, הציבורים השונים במדינה מתייחדים בין היתר בתרבות דיור שונה. לציבור החרדי ישנם צרכים ומאפיינים ייחודיים, המחייבים התייחסות ומענה בהיערכות אסטרטגית. התכנית גובשה בדרך ייחודית של שיתוף ציבור מלכתחילה, כך שתביא למתווה מוסכם בין גופי התכנון והאוכלוסייה עבורה מתבצע התכנון.
מ-11% ל-17%
בישראל חיים 910.5 אלף איש המגדירים עצמם "חרדים", שהם 11.1% מהאוכלוסיה. על פי התחזית הדמוגרפית, הנתח שלהם ימשיך לצמוח - 13.9% בעוד עשור (1.33 מיליון) ו-17.2% בעוד שני עשורים (1.89 מיליון). על פי הערכות, היום חסרות במגזר 10,000 דירות לפחות, ביקוש שבריכוזים חרדיים מתבטא בסגירת חניות, מקלטים וכד', שהופכים לדירות מגורים. בהינתן הצמיחה הדמוגרפית, ובחברה שבה מרבית הגברים מתחתנים עד גיל 22 (הנשים קודם לכן) ואחוז הנישאים עומד על 84%, בשנה הבאה הם יזדקקו ל-6,700 דירות נוספות, בין אם לרכישה ובין אם לשכירות. בשני העשורים הקרובים, מ-2016 ועד 2035, מדובר על צורך ב-188,562 דירות. דניאלה פז ארז, מנכ"לית חברת הייעוץ פז כלכלה והנדסה ושותפה בתוכנית, מדגישה שלא מדובר באומדנים, "זהו צורך ודאי. האנשים כבר נולדו". מרבית הדירות, כדי שיהיו בנות השגה לאוכלוסיה החרדית, צריכות להימכר בהרבה פחות ממיליון שקל.
יחד עם זאת, חשוב להבין שהצורך לגבש פתרון ייעודי וייחודי למגזר החרדי - כפי שהוגדר כהנחת המוצא של הצוות שגיבש את התוכנית - אינו מובן מאליו. אריאל אטיאס, שר השיכון עד שנת 2013, ספג בזמנו ביקורת ציבורית עזה כשאמר ש"חילוניים וחרדיים לא צריכים לחיות ביחד". להתנגדות הציבורית היה גם תוקף מעשי. במשך קרוב ל-20 שנה, מימי מאיר פרוש כסגן שר השיכון באמצע שנות ה-90, נחשבה העיר העתידית חריש שתקום ממזרח לחדרה להבטחה הגדולה ביותר במגזר החרדי. גם התכנון של העיר החדשה הותאם לציבור החרדי - יותר מבני ציבור, בנייה נמוכה, מוסדות חינוך נפרדים לבנים ולבנות וכו'.
אלא שבשל תכתיבים משפטיים, שווקה לבסוף חריש (4,600 הדירות הראשונות) לציבור הרחב. על אף שעמותות חרדיות זכו ברוב המוחלט של המתחמים, ברשות מקרקעי ישראל הוחלט לפסול את כולן בטענה לתיאום מחירים. כיום, לאחר שהתכנון עבר שינויים, בחריש קמה עיר המיועדת לציבור חילוני ודתי לאומי.
למה בכל זאת נדרשת תוכנית ספציפית לציבור החרדי? לדברי נתנאל לפידות, ראש אגף תכנון אסטרטגי ומדיניות במשרד הבינוי ואחד החברים בגיבוש התוכנית, "באגף תקציבים באוצר, במשרד הכלכלה, במשרד החינוך ובמשרדים אחרים כבר מבינים שצריך למצוא פתרונות שמותאים לחרדים. התכנון עצמו שונה - מרמת תקן החניה ועד לרמת מבני הציבור ועוד". גם פז ארז מציינת שנכון שמוטב היה חברתית ולאומית לשלב בין המגזרים, "אם הממשלה מחליטה ליצור אוכלוסיה שיודעת לחיות זו בתוך זו ולא זו לצד זו, היא מוכרחה לעשות זאת הדרגתית".
אלי פלאי, העומד בראש המכון החרדי (ובעל השבועון "משפחה", הנפוץ ביותר במגזר החרדי), מדגיש כי התוכנית לא נועדה לייצר בידול או הפרדה. "סוף סוף מחפשים פתרונות עומק למגזר החרדי, ולא עוד פתרונות שרק מניחים פלסטר ומכבים שריפות. עד היום גופי התכנון חיפשו חצר אחורית לשים בה את החרדים. כששאלתי את גופי התכנון למה הם מקימים את העיר החרדית כסיף בנגב, שתציע דירות זולות אבל לא יהיה בה שום תקווה לטווח הארוך, הם אמרו לי שממילא מדובר בחרדים שלא עובדים ולא משתלבים. לראשונה, מדברים שם היום עם הקהילה החרדית עצמה. מייצרים פתרונות מאקרו עם אופק אמיתי".
פלאי מציין כי "היתרון הגדול של התוכנית זו הירידה לתת-קבוצות. לא מדובר במתן כופתאות לחרדים, אלא בפתרון כולל ואסטרטגי. מי שצריך בידול יקבל בידול, ומי שמתאימים לו פתרונות אחרים יקבל אותם".
בשולי הדברים מתחבא החשש שגם במגזר החרדי לא ימהרו לברך על המוגמר. עם זאת, העובדה שהצוות כולל בין השאר את יצחק פינדרוס, ראש עיריית ביתר עילית לשעבר, ושבצוות ההיגוי יושב הרב מרדכי קרליץ, ראש עיריית בני ברק לשעבר, אמורה לסלק חלק מהחששות.
לדברי ד"ר חיים זיכרמן, אחראי תחום פיתוח במכון החרדי וחבר בצוות, חרדים בני "הדור השלישי" מוכנים ורוצים לצאת מהריכוזים החרדיים, "אבל צריך לעשות זאת בתבונה". זיכרמן, החוקר שנים את החברה החרדית, מציין כי "הדור הראשון" שאחרי הקמת המדינה גר ברחבי הארץ, עד שהרב שך "הכניס את כל בני הדור השני פנימה", בתחילה לריכוזים הוותיקים, בעיקר בבני ברק ובירושלים, ולאחר מכן, בשנות ה-80 וה-90, בהקמת ערים חרדיות - מודיעין עילית, ביתר עילית, אלעד ועמנואל.
רק שמאז, לא זו בלבד שאותן ערים הגיעו למגבלה תכנונית ושההבטחה לערים חדשות (דוגמת חריש) נכזבה, אלא שהתברר שאותן ערים חרדיות הן "אסון תעסוקתי" - אין בהן שום פתרון תעסוקתי לתושבים החרדיים, ואין בהן שום עוגן תקציבי - אזור מסחר או תעסוקה - שיוכל לשרת את כלכלת אותן ערים.
לאור זאת, ולמרות שפלאי מדגיש כי ייתכן והציבור החרדי עצמו היה מאמץ בחום עוד ערים חרדיות שידעו לתת להם דירות בר-השגה ב-600 או ב-700 אלף שקל, אנשי הצוות ניסו להימנע עד כמה שניתן מפתרונות מנותקים כדוגמת העיר כסיף, שהקמתה אושרה במוסדות התכנון. מבחינתם, ריחוק מאזור המרכז ומאפשרויות תעסוקה רק ינציח את העוני ויהיה בכייה לדורות, גם אם יתן הקלה זמנית למצוקת הדיור.
ד"ר לי כהנר ממכללת אורנים, מומחית לחברה החרדית אשר שימשה יועצת לפרויקט, סבורה כי לצד קביעת מספר הדירות הנדרשות בשני העשורים הבאים, יש להתייחס לצרכים בתוך הקהילה. לדבריה, הניסיון החשוב ביותר הוא לחזות, במידת האפשר, את התמורות שיחולו בתוך הקהילה החרדית במהלך השנים הבאות.
הגולש או הכובש
אי אפשר לדבר היום על המגזר החרדי כעל מקשה אחת ועל ביקוש הומוגני לדיור. לא מדובר רק על חלוקה מסורתית לחסידים מול ליטאים וכדומה, אלא בקשת רחבה של גוונים. גם אם נדמה לרבים שמדובר באוכלוסיה שקפאה במקום, מדובר במגזר שעובר רפורמה אדירה. היציאה לעבודה בהיקפים הולכים וגדלים היא רק חלק ממנה.
גם בצוות המיוחד של משרד הבינוי והמכון החרדי שגיבש את פרטי התוכנית, דיברו במונחים כמו "החרדי הגולש" (המתעלם מאיסור הרבנים וגולש באתרי אינטרנט), "החרדי הכובש" (שיוצא אל מחוץ לריכוזים החרדים) ועוד, בניסיון לייצר פתרונות המותאמים לקצב השינוי במגזר.
ניתוח שערכה חברת מלגר המבוסס על נתוני הבחירות מראה כי 68% מהציבור החרדי גר בתוך אוכלוסיה חרדית, מבחירה או מאונס. בעקבות זאת, פתרונות הדיור מכוונים לספקטרום רחב - מביקוש הומוגני (מלא - ביקוש למגורים ביישוב נפרד, או חלקי - חיים בקהילה נפרדת) ועד לביקוש הטרוגני (קהילה חרדית בשכונה מעורבת, חוזרים בתשובה "הנטועים" בשכונה רגילה, ועד להטרוגניות מלאה).
הפתרונות מציגים שני תרחישים, התלויים בעיקר במגמות החברתיות שיאפיינו בשנים הבאות את המגזר החרדי. אם תגבר מגמת ההשתלבות באוכלוסיה הכללית (בתוך קהילה או מחוצה לה), ייתכן שכוחות השוק יאפשרו פתרון ל-35% מהביקושים (כ-65 אלף יח"ד). אם מגמת ההתבדלות תישאר דומה, ההערכה היא שההיטמעות באוכלוסיה הכללית תבקש לתפוס נתח של 25% מהביקוש (46 אלף יח"ד), והמדינה תידרש לייצר שיווקים ייעודיים בהיקף של 18 אלף יח"ד נוספות.
בכל הנוגע לעיבוי בנייה קיימת - בדרך של פינוי בינוי או מימוש זכויות בתמ"א 38 - הערכת הצוות היא כי מדובר בפתרונות שיכולים לענות על 5% בלבד מהצרכים ב-20 השנים הקרובות (9,230 יח"ד). פז מציינת כי כל עוד לא נפתר איסור הפעלת מעלית בשבת, שמגביל מאוד את גובה הבניינים, ניתן להשיג היתכנות כלכלית באמצעות תוספת יח"ד רק בעיר ירושלים.
זיכרמן מציין כי בשנים אחרונות מתחילים לראות סדקים באיסור העלייה במעלית, בעיקר בפרויקטים שמותאמים לחרדים מחו"ל (ברוממה ירושלים, למשל, נבנים היום פרויקטים של תשע קומות), אולם עדיין אי אפשר לדבר על שינוי "ובבני ברק תוכנית המתאר לא תאשר יותר משש קומות מגורים". לדברי לפידות, לא מן הנמנע שהתכנון יידע להציע פתרונות רוחביים - "למטה יגירו חרדים שלא משתמשים במעלית בשבת ולמעלה יגורו חרדים שסומכים על היתר השימוש במעלית".
וכאמור, בתוכנית בולט מאוד המשקל הנמוך של פתרון הקמת עיר חרדית נוספת, התופס נתח קטן יחסית של 10% בלבד (פחות מ-20 אלף יח"ד). ההנחה היא שעיר חדשה תוכל להתחיל בשיווק דירות רק משנת 2031 וקצב השיווקים יעמוד על 4,000 דירות בשנה. ראשת מינהל התכנון, בינת שורץ, גם הביעה נכונות לשקול הקמת "ערי בוטיק", שיכללו כ-5,000 יח"ד, במקום עיר גדולה אחת. בצוות גם מדגישים כי כל בנייה מוכרחה להתחשב בנגישות תחבורתית ובקירבה למטרופולינים ולמוקדי תעסוקה משמעותיים.
מחכים לממשלה ולבג"ץ
עיקרי התוכנית הוצגו בשבוע שעבר לראשונה לקבינט הדיור. לדברי פלאי, "אני מאוד אופטימי. לראשונה לא מדובר בגוף שכותב מסמך חזון, אלא ישבנו עם משרדי הממשלה ובכל נושא שעליו דיברנו ירדנו עד לרמה של תב"עות ווידאנו שיש כאן פתרון ישומי". בכוונת משרד הבינוי להפוך כעת את התוכנית להצעת מחליטים שתאושר בממשלה בשבועות הקרובים ("ואם צריך, אז כמובן במקביל נגיש הצעת חוק וכן הצעה לאישור מועצת מקרקעי ישראל"). אחרי גיבוש העקרונות, יחל בחודשים יולי עד אוקטובר 2015 שלב איתור הקרקעות וגיבוש הנורמות התכנוניות המפורטות.
המהמורה המרכזית בפניה צפויה התוכנית לעמוד, כמו לא מעט מקרים אחרים, היא המכשול המשפטי. הציבור החרדי אינו נחשב רשמית ל"מגזר" עצמאי שזוכה לשיווק נפרד, להבדיל למשל ממגזר המיעוטים. כזכור, למרות שהמדינה כבר הוציאה מיליונים רבים בתכנון העיר חריש למגזר החרדי בלבד, המדינה נדרשה לפרסם את המכרזים לציבור הכללי.
לדברי פז ארז, "כבר לא מדובר בטיפול אד-הוק אלא בתוכנית אסטרטגית כוללת. אם בג"ץ - שתוכנית כזו עשויה בהחלט להגיע לפתחו - יראה שהמדינה לא שמה את כל יהבה על אפליה ועל בידול, והתוכנית לעיר חרדית נפרדת היא פתרון חלקי בלבד שמתאים לחלק מהעם הזה, ההנחה היא שהן לבג"ץ והן למחוקק יהיה יותר קל לקבל את ההחלטה הנכונה ולאשר תוכנית חשובה כל כך".
מכשול נוסף הם ראשי הערים. החשש שלהם עלול לנבוע מסיבות מגוונות - אוכלוסיה חלשה שתיפול כנטל כלכלי, אוכלוסיה שעלולה ליצור מתחים ועימותים עם האוכלוסיה הוותיקה, וכן החשש מאוכלוסיה בעלת כוח פוליטי שתשנה את המאזן והסדר הישן בעיר. "אם ראש עיר לא ירצה את החרדים, הם לא יגורו אצלו", מודים בצוות התוכנית.
את הפתרונות והתמריצים מגבשים כעת. שתי הצעות שנמצאות על השולחן הן הכנסת החובה לשילוב חרדים כחלק מהסכמי הגג עליהם חותם האוצר מול הרשויות המקומיות, וכן הצעה להגדרה של 15% מכל מתחם חדש ("שיעור שכלל אינו משפיע על היישוב") ככזה שמיועד לציבור החרדי.
צרכי הדיור של המגזר החרדי
כתבות
ני"ע
