היכונו למשבר התקציב

על פי לוח השנה ועל פי חוק, בעוד פחות מארבעה חודשים, ב-19 בנובמבר, אמורה הכנסת לאשר בקריאה שנייה ושלישית את תקציב המדינה ל-13 החודשים שיסתיימו ב-31 בדצמבר 2016. העובדה הפשוטה הזו נהפכת עם כל יום שעובר למשבר שממתין לפרוץ - בין אם מדובר במשבר פוליטי, משבר כלכלי, או שניהם גם יחד.

האמת העצובה היא כי בה בשעה שהימים חולפים, אין לעוסקים בדבר מושג ברור איך ומתי ניתן יהיה להשלים את מלאכת אישור התקציב. מדי יום המכשולים מתרבים, והאיומים על ההליך נראים גדולים יותר ככל שהזמן רץ. מה ש"מציל" את התקציב היא העובדה שאם הוא לא יאושר עד אמצע נובמבר, הממשלה תתפרק ומערכת בחירות חדשה תהיה בלתי-נמנעת. את זה איש לא רוצה.

עד שנת 2009, תהליך אישור התקציב היה, פחות או יותר, עניין מסודר. הכנתו הייתה מתחיל בחודש מאי, ועד חודש יולי הממשלה הייתה מאשרת את מסגרת התקציב - כלומר את סך ההוצאות, סך ההכנסות והגירעון. עד חודש ספטמבר שר האוצר וראש הממשלה היו מגיעים להסכמות עם המשרדים השונים, במיוחד משרד הביטחון, ומעבירים את התקציב בקריאה ראשונה בכנסת. לאחר החגים היה מתנהל משא ומתן על סעיפים בעייתיים ועל הרפורמות שהציע האוצר, ולאחר פשרות עם המפלגות, התקציב היה מאושר סופית עם תום חודש דצמבר.

אלא שמאז 2009 כל זה השתנה והתהליך כולו נהפך פארסה, עם תקציביים דו-שנתיים, עם העברות לא שקופות דרך החטיבה להתיישבות, עם העברות של מיליארדים בוועדת הכספים שאושרו בדיוני בזק. השיא היה השנה, כאשר הממשלה נותרה ללא תקציב מאושר ומצב זה יימשך, במקרה הטוב, עד חודש נובמבר.

הלו"ז השאפתני

אלא שכלל לא ברור אם ה"מקרה הטוב" מציאותי. ראשית, לא ברור מתי תתקיים הצבעה בממשלה על מסגרות התקציב, אשר באופן מקורי הייתה מתוכננת להתקיים ב-12 ביולי - ועד היום (ד') לא התקיימה כלל. אותו לוח זמנים קבע שהממשלה הייתה אמורה לאשר את הצעת התקציב מחר, אך הישיבה נדחתה בשבוע, ולא ברור כיצד ניתן לאשר הצעת תקציב אם אין בינתיים אפילו החלטה על מסגרת ההוצאות וההכנסות.

על פי אותו לוח זמנים שאפתני, הממשלה הייתה אמורה להניח את הצעת התקציב על שולחן הכנסת בסוף אוגוסט, מה שהיא מאפשר את אישורו בקריאה ראשונה לפני חגי תשרי. בינתיים, כאמור, לא התקיימו דיונים ממשיים על התקציב של משרדי הממשלה השונים.

כדי לאפשר הצבעה על התקציב בממשלה יש להגיע להסכמה על תקציב הביטחון ויישום מסקנות ועדת לוקר, יש להכריע מה גורלם של ההסכמים הקואליצוניים עם תג מחיר של 8 מיליארד שקל, ולקבוע מה יקרה עם התקצוב של החטיבה להתיישבות - צינור המימון של ההתנחלויות. לכל אלה צריך להוסיף את הוויכוח סביב מתווה הגז, אשר מהווה מעין רעש רקע אשר ילווה את הוויכוח על התקציב.

אם כל זה לא מספיק, יש להביא בחשבון שבשמונת השבועות הקרובים ראשו, רוחו ומרצו של ראש הממשלה בנימין נתניהו יהיו נתונים לסוגיית ההסכם בין המעצמות לבין איראן. ספק רב אם שר האוצר משה כחלון יכול לצפות לסיוע פעיל מצדו של ראש הממשלה באישור תקציב המדינה, גם אם מניחים שנתניהו רוצה בכלל לסייע לשר האוצר שלו. גרוע מכך, אם נתניהו ייצא מובס מהעימות עם נשיא ארצות הברית ברק אובמה על אישור ההסכם בקונגרס, הרי שמעמדו הפוליטי יהיה רעוע למדי. בעיני שריו הוא יהיה מעין ברווז צולע, לחיץ, שברירי ופגיע.

דאגות גדולות

הואיל וחלק הארי של הכנסת אינו רוצה בחירות, התוצאה של המבוך שנוצר עלולה להיות תקציב פגוע, שבור ומבשר רע. כדי להעריך מה גודל הנזק האפשרי צריך לזכור את הוויכוח הנוקב שמתקיים בין הדרג המקצועי באוצר לבין השר כחלון ולשכתו על גודל ההוצאה ועל גודל הגירעון. הדרג המקצועי, בגיבוי בנק ישראל, רוצה גירעון של 2.5% מהתוצר, עם קיצוץ של 4 מיליארד שקל בהתחייבויות הקואליציוניות. כחלון רואה לנגד עיניו גירעון של 3% ואפילו 3.4% מהתוצר. הפער בין שתי העמדות הוא של כ-12 מיליארד שקל. אלא שגם סכום זה עלול להתגלות כצנוע יחסית, אם בסופו של דבר האוצר יאלץ להתקפל מכל מהלך שאליו מתנגדים שותפיו הקואליציוניים של ראש הממשלה.

יתכן ואנשי אגף התקציבים מעדיפים להתעלם מאפשרות כזו, מתוך אמונה שאיכשהו העניינים יסתדרו. האמת היא שאם שופטים את העניינים על פי מה שקרה בשבועיים האחרונים, אנשי האוצר צריכים להיות מודאגים, אפילו מודאגים מאוד, ממה שעלול להתרחש בשבועות הקרובים.