תחושה מוזרה ליוותה אותי בצפייה ב"אופרה בגרוש" בתיאטרון הקאמרי. הנה ממול נפרסת הפקה בהשקעה (לרבות כספית), ובסטדרנט (לרבות אמנותי), שנדיר למצוא על הבמות בארץ, עם תזמורת חיה ומצוינת (הסימפונית חיפה בניצוחו של רועי אופנהיים), עם הבימוי התוסס של גלעד קמחי, התפאורה המושקעת של ערן עצמון, התלבושות המעולות של אולה שבצוב, התאורה המדויקת של אבי יונה בואנו, ועם להקת שחקנים רחבה ומרשימה בראשות אחד - איתי טיראן.
והנה אני, קפוץ תחת כפוי-טובה שכמותי, לא נסחף. במקום לסחוט את דוושת הגז ולהתענג כמו הייתה זו מכונית פורמולה 1 בגרנד פרי של מונטה קרלו, אני מרגיש כמו הפרייבט מהליסינג שתקועה בפקק וטוחנת את ההילוכים הנמוכים.
אז תאמרו נכון, זה אפקט הניכור הברכטי המפורסם שפועל בעוצמה ושאינו מאפשר התרפקות ריאלסטית מתקתקה. אפקט שההצגה בבימויו של קמחי נאמנה אליו, ולא מדובר בעניין של מה בכך (ככזאת היא מצליחה לאחוז במקל בשני הקצוות ולהיות מבדרת ובלתי מתחנפת גם יחד). אבל זו לא הסיבה להיעדר הסחף. הבעיתיות בביצוע נובעת מהטעם הפשוט והוא שעל הבמה חסרות האיכויות הווקאליות הנדרשות, הן כבודדים והן כלהקה, על מנת שייקחו את הביצועים אל מקומות שגם חודרים. מירם שירום, שמחה ברבירו, הלנה ירלובה, וכמובן גדי יגיל, הם שחקנים נפלאים, וגם כאן הם מעצבים דמויות מעולות, אבל זמרים הם לא. וכאשר מדובר במחזה מוזיקלי עתיר סולואים כריזמטיים, הפועלים כמחוללי הדרמה של העלילה, הרי שהדבר עומד לרועץ, להם ולהצגה.
עיר החטאים
את "אופרה בגרוש" מיקם ברכט ברחובותיה של לונדון הדיקנסית. עולם תחתון רווי קבצנים ורמאים, ובו שולט הגנגסטר מקי סכין (טיראן), שמחזיק בחברות נפש עם מפקד המשטרה המושחת בראון (ברבירו). עולם אפל של יצרים, זונות ואונס, שבו רשע וטוב לו - וקמחי לוקח את הדימוי אל הקצה, תוך שהוא מעצב אווירה כמו קומיקסית, ברוח סרטים דוגמת "עיר החטאים" של מילר, רודריגז וטרנטינו, או "באטמן" וגותהאם סיטי הידועה לשמצה. התפאורה והתלבושות בהתאם, וגם הדמויות - ובראשם טיראן, שמעצב דמות אלסטית ברוח הג'וקר של ג'ק ניקולסון בואך הית' לדג'ר. ארכי-פושע מתוחכם ומסוגנן שבז לחוק וחש עצמו בלתי פגיע, אפילו לאחר שנתפס. הגשה מדויקת עם דגש על מימיקה ובשליטה גופנית שיודעת להרשים.
הכנופיה הגרוסטקית שסובבת אותו, כמו גם זונות בית הבושת אליהן הוא מכור, כוללות ברובן את הקבוצה המוכשרת של השחקנים שייצרה לצדו בעבר כמה מההצגות המרשימות של הקאמרי בשנים האחרונות, דוגמת "סיראנו", "איבנוב", "איש קטן" והריצ'רדים (ומכאן גם רף הציפיות הגבוה, שאינו עושה הנחות). ביניהם ניתן למנות את כנרת לימוני בתפקיד קולני וסוער כבתו של מפקד המשטרה; את גיל וינברג, ערן מור, טל וייס וגלעד שמואלי כחברי הכנופיה, את ירלובה בתפקיד ג'ני בורדלה, וכמובן שאת יגיל בתפקיד מלך קבצני לונדון, ואת אשתו בגילומה של עירית קפלן התמיד משעשעת. והיה גם יוסי גרבר המופלא, שפותח את ההצגה עם טי-שירט ועליה ה-m המפורסמת של מקדונלדס - הביג-מקי-סכין האכזרי באמת בעולם הקפיטליסטי שאותו מתעב ברכט - וגם נועל אותה בשמלה אדומה כמלכת אנגליה, בתום תמונת ההוצאה להורג. התמקדו בלווייתנים ששודדים את הקופה הציבורית שם למעלה, ולא בפושעים בגרוש שמכייסים ארנקים, יוצאת הקריאה בתמונה שבהחלט התעלתה לגבהים, ורגע לפני שנגמר, הרגישה פורמולה 1.
"אופרה בגרוש" מאת ברכט, תרגום: דורי פרנס, בימוי: גלעד קמחי, הקאמרי.
* ציון: 8
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
