עולים יותר, אבל שווים פחות

הטענה המרכזית כלפי ועדת לוקר היא כי ההמלצה להפחית את תשלומי הפנסיה כמוה כ"כדור בין העיניים" שיפגע אנושות באיכות כוח-האדם בצה"ל. נשאלת השאלה האם התנאים המפנקים מהם נהנים אנשי הקבע אכן מהווים מוקד משיכה לכוח-אדם איכותי, שהרי לא מדובר רק בפנסיות מפליגות אלא גם בשכר גבוה בהשוואה למגזר העסקי, לעיתים בעשרות אחוזים. ועדת לוקר יוצאת מנקודת ההנחה שמשרתי הקבע הם המיטב, "השאור שבעיסה" כפי שהוגדרו בדוח, הנחת יסוד שלא נבדקה וראוי היה שתבחן.

אנסה לבדוק אותה משלש נקודות מבט. האחת - המגזר העסקי; השנייה - מחקר של בנק ישראל; השלישית - ניסיוני המקצועי.

מנקודת המבט של המגזר העסקי הרי שמשרתי הקבע הם מצרך לא מבוקש (בלשון המעטה), וזאת ללא כל קשר לגילם המופלג של הפורשים. ולראיה, גם צעירים שעוזבים את הצבא בתחילת ה-30 מתקשים למצוא את מקומם בשוק הפרטי, ולעומתם הפורשים האיכותיים, יוצאי היחידות הטכנולוגיות הממותגות, נחטפים כלחמניות גם אחרי גיל 45. האם הסתייגות המגזר העסקי ממשרתי הקבע מוכיחה כי הם אינם הטובים שבחבורה? להערכתי התשובה חיובית. השוק הפרטי יודע מה הוא עושה (או לא עושה), וכמעט תמיד הוא גם צודק.

עובדי המגזר הציבורי פחות מוכשרים

נקודת המבט השנייה מסתמכת על מחקר של בנק ישראל, וגם על פיה כנראה שאנשי הקבע אינם השאור שבעיסה. המחקר מצא כי העובדים במגזר הציבורי מוכשרים פחות מעובדי המגזר העסקי, במיוחד הגברים שבחבורה, זאת בשל העדר כל קשר בין איכות ביצוע לרמת תגמול, מה שהופך את המגזר הציבורי מוקד משיכה לאנשים בינוניים. הניתוק בין תגמול לאיכות ביצוע מעודד "טרמפיסטים" (Free Riders) להצטרף לציבורי, ומאידך את בעלי היכולות הגבוהות הוא מעודד לברוח לעסקי. למיטב הבנתי המחקר הנ"ל כלל גם את הצבא, אבל בכל מקרה סבירות גבוהה מאוד שהממצאים זהים. מדוע? משום שעבור מרבית משרתי הקבע, שרובם המכריע גברים, הצבא הוא מקום עבודה ככל מקום עבודה במגזר הציבורי, למעט הלוחמים ואנשי המסגרות המבצעיות.

גם מנקודת מבטי המקצועית המסתמכת על עשר שנות עבודה עם מאות פורשי צבא, מרביתם קצינים - הם אינם המיטב. במהלך תקופה זו זכיתי לפגוש הרבה אנשים טובים ויקרים (תרתי משמע) אך לדאבוני בהשוואה לאלפי בעלי מקצוע איתם עבדתי במגזר העסקי, רוב משרתי הקבע סובלים מנחיתות בולטת.

ברגים קטנים

מדוע זה כך? בעיקר משום שרובם משמשים בתפקידים פקידותיים גרידא, נטולי תכולה מקצועית משמעותית. אופי העבודה הופך גם את האיכותיים שבהם לטכנוקרטים נטולי עומק מקצועי, כאשר במונחי המגזר העסקי אין הבדל מקצועי מהותי בין קצין כוח-אדם, קצין חימוש, קצין חינוך, קצינת רכש או קצין לוגיסטיקה. בהשוואה לבעלי מקצוע בדרג ניהולי מקביל בשוק הפרטי הם נתפסים "ברגים קטנים" העוסקים במקטעים מצומצמים מאד של העבודה, כנראה כתוצאה מעודף כוח-האדם, כמפורט בדוח.

אם נוסיף לתכולת התפקיד הצרה את העובדה שקצינים מדלגים כל שנתיים-שלוש בין תחומים שונים, אין פלא שעמוד השדרה המקצועי שלהם רעוע. לא דמיוני לפגוש מהנדס ביוטכנולוגיה שקפץ ממעבדת מזון למדור פניות ציבור ומשם למדור הפקות (סרטים), כשברגע שהתחיל להתמקצע בתחום הזיזו אותו לתחום חדש, במקומו שיבצו קצין חסר ניסיון וחוזר חלילה. פלא שהרמה המקצועית ירודה? אם תשאלו אותי, זה לבדו מספיק כדי להבריח את האנשים האיכותיים מהצבא, למרות השכר הנאה.

גם התרבות הארגונית לא תורמת לשימורם של בעלי יכולות גבוהות המתקשים לשרוד במערכת כבדה, מסורבלת ולא יעילה, או כפי שהגדיר זאת קצין מבריק שעזב בגיל 33: "עוברים כל היום מדיון לדיון אבל לא מחליטים כלום". הוא נטש לטובת תפקיד זוטר יחסית ומתגמל פחות, העיקר לעבוד במסגרת "מקצועית יותר" לדבריו, בה יוכל למצות טוב יותר את יכולותיו (והוא מיצה בגדול).

שליחות או קביעות?

אם נחזור לטענה כי הפגיעה בפנסיה תחבל באיכות כוח-האדם, אני מרשה לעצמי להעריך שהיא לא תעמוד במבחן המציאות. עובדי המגזר הציבורי, ובכללם מרבית אנשי הצבא, בחרו במסגרת הזו כי המניע העיקרי שלהם הוא בטחון תעסוקתי (כלומר קביעות), גם במחיר של תגמול נמוך יותר. כלומר מי שיבחר שלא לשרת בקבע יעשה זאת בלי קשר לגובה או נומך הפנסיה, ולהיפך.

ולמי שמתנגד לטענה ששירות קבע כמוהו ככל עבודה אחרת במגזר הציבורי אין לו סיבה לדאוג לאיכות כוח-האדם, שהרי מי שמונע מאידיאולוגיה ממילא לא מקבל החלטות על פי גובה הפנסיה. זו איננה דעתי הפרטית, כך נכתב בדוח, עמוד 37, שורה ראשונה: "משרתי הקבע נכונים להקריב את חייהם למען בטחון המדינה ואינם מונעים מהתגמול החומרי הצפוי להם על שירותם, אלא מתוך שליחות".

■ הכותבת היא מומחית לשוק העבודה. לתגובות: orna@rudi-cm.com