צלקת עמוקה

הפיל היה בחדר וסוף-סוף יצא ממנו. לפיל הזה קראו ג'ונתן פולארד. במשך 30 שנה (מאז נובמבר 1985) הוא היה שם בחדר, רואה ואינו נראה. משמש עדות אילמת לאחד הכתמים המכוערים ביחסי ישראל-ארה"ב.

אני זוכר היטב איך נתגלתה הפרשה. הייתי אז יועץ התקשורת של יצחק רבין, שר הביטחון דאז, ויחד עם פמלייתו היינו בניו-יורק. לפנות ערב, בטרם החלה ארוחת ערב, התקשר לרבין, הציר המדיני בשגרירות ישראל, ועדכן על מעצרו של אדם בפתח השגרירות. רבין לא ידע דבר ולא הגיב. שעות אחדות אחר-כך בטיסה ארצה הוא ניגש למזכיר הצבאי, תת-אלוף דני יתום ואליי, ואמר "אני לא שקט בקשר לעניין הזה, מוכרחים לטפל בו כשנחזור לישראל". כך היה.

היתר הוא היסטוריה כואבת שהשאירה צלקות עמוקות ביחסי ישראל-ארה"ב. במבט לאחור, ההתנהלות כולה הייתה עקומה. החל בגיוס סוכן בתוך מערך המודיעין של הצי האמריקאי, מערך המודיעין של המדינה הקרובה ביותר אלינו; דרך הניסיונות הישראליים הכושלים להעלים חלק מן המידע שהועבר, ושנדרשנו להשיב, ולהתחכם לדרישות האמריקאיות; דרך המשפט שבו כשל פולארד וסיבך את עצמו; ועד לשנים שחלפו מאז, ובהן נשאר תמיד טעם מר של פרשה שלא נגמרה מעולם, ושהיה עדיף שלא תתחיל בכלל.

כל האנשים שהיו מעורבים בפרשת פולארד נושאים את הכאב עד היום: רפי איתן, ראש הלשכה לקשרי מידע דאז , ושליחיה בארה"ב שהוברחו לישראל במהירות בטרם ייעצרו; אלוף-משנה (במיל') אביאל סלע, מנכ"ל משרד הביטחון דאז ובכירים במשרד, שידעו ולא דווחו. וגם בכירים במערכות המודיעין שיחסיהם עם עמיתיהם השתבשו.

אולם הבעיה לא הסתכמה בממד האישי, אלא הבינלאומי/המדיני. ביחסי המודיעין בין ישראל ובין ארה"ב נפערה תהום. יחסים כאלה מבוססים על חשאיות ועל אמון. מהרגע שארה"ב הבינה כי נפלה קורבן לריגול ישראלי, נפגע מרכיב האמון, ואותו היה קשה לשקם באותו זמן.

בינתיים, חזרו היחסים לקדמותם ואפילו התהדקו. אנשים התחלפו בתפקידיהם, החל בנשיא ובראש-ממשלה ועד לדרגי העבודה. אמנם עם השנים חוויית פולארד קהתה-משהו, אבל היא נשארה בזיכרון הלאומי והטביעה גם הלאה את חותמה.

ההתחייבות הישראלית החד-משמעית של ישראל, שניתנה אז ולפיה אינה מרגלת בארה"ב, הייתה לכלל ברזל לקהילת המודיעין כולה, והיא נשמרת בקפדנות. עם זאת, לא מן הנמנע כי דווקא ארה"ב ממשיכה לעקוב מקרוב אחר נושאים שונים בישראל, כשהיא נעזרת גם ביכולות הטכנולוגיות המפליגות שלה כדי לקיים מעקב אלקטרוני באזורנו. אבל זה משחק ידוע, שני הצדדים מכירים אותו, ופועלים לפיו.

בערך במחצית תקופת מעצרו של פולארד, ישראל החלה לפעול לשחרורו באמצעות בקשות חנינה, אולם כל הפניות של ראשי-ממשלה ונשיאים נתקלו בקיר אטום. הן רק ליבו בארה"ב דיון פומבי רב-משתתפים בקרב הממסד המודיעיני, מקבלי החלטות ונבחרים בהווה ובעבר, שחלקם התגייסו למסע לשחרור פולארד, וחלקם התנגדו לו. בדיעבד נראה כי לעולם לא נדע אם המסע הפומבי קידם את שחרורו או דווקא פגע בו. האמריקאים מצידם נצמדו ללוח-הזמנים המקורי, 30 שנות מאסר.

יחסי ארה"ב-ישראל נקלעו השנה למשבר חדש, שחילופי המהלומות הפומביים בין ראש-הממשלה בנימין נתניהו לנשיא האמריקאי ברק אובמה רק מחריפים אותו. בין היתר, שתי המדינות חלוקות על הסכם הגרעין עם איראן. ספק אם שחרורו של פולארד ישפיע. למרבה השמחה ולגודל האבסורד, דווקא היחסים הביטחוניים ובכללם יחסי המודיעין נשמרים כהלכה; והם עומדים במשברי הזמן והמקום.

יהדות ארה"ב הייתה ונשארה הנכס האסטרטגי הגדול ביותר ביחסי שתי המדינות. קהילה זו ובעיקר מנהיגיה עברו טרנספורמציה במהלך תקופה זו. פרשת פולארד הציפה את סוגיית הנאמנות-הכפולה, שאיימה על יהודי ארה"ב, והם מסרבים להתמודד עימה. מבחינתם, הם אזרחים אמריקאים, נאמנים ללא דופי לארצם, ובאותה עת הם גם מקיימים זיקה מיוחדת לישראל ולעמה. אלא שמקרה פולארד שיבש את הנוסחה הזו, ועל כך הם סירבו לסלוח לו. רק בשנים האחרונות התגייסה המנהיגות הממוסדת של יהדות ארה"ב לניסיונות לשחרורו של פולארד, גם זה בחצי-פה ובהתנצלות מסוימת.

הכותב הוא ח"כ מ"המחנה הציוני"