עוד יוציאו כרטיס צהוב לישראל

אחד הכללים הבסיסיים של הפוליטיקה הישראלית הוא שממשלות לא נופלות בגלל חוסר היכולת שלהן להעביר תקציב בכנסת. היו קואליציות שהתפרקו כאשר התקציב שימש כאליבי לאחת המפלגות, אבל כשאין באמת מי שמעוניין לפרק את החבילה - הפשרה המתאימה תמיד תימצא. כך שהצעת התקציב שמתבשלת כעת אינה יוצאת מן הכלל.

אז יהיו פשרות, ובסוף יהיה גם תקציב, וב-19 בנובמבר שר האוצר משה כחלון יכריז על כך שהמשק יוצא לדרך חדשה. יהיו הרבה חיוכים במסיבות עיתונאים ואמירות אופטימיות, עד לשלב שבו התקציב יעמוד לביקורת של קרן המטבע הבינלאומית וחברות דירוג אשראי. סביר להניח שהורדת דירוג לא תהיה, כי בהשוואה למשקים אחרים המשק הישראלי נראה כאי של יציבות, אבל אם לשפוט לפי הבלגן שמאפיין את תהליך בניית התקציב והנתונים שמתפרסמים, מישהו עוד יוציא כרטיס צהוב לישראל, וזה יכול להיות, למשל, הורדה של תחזית הדירוג לאג"ח ממשלתי.

נתחיל עם המספרים עצמם משום שהם מספקים הצצה אל כל אותם סימני שאלה שעדיין קיימים: המספר החשוב ביותר בתקציב הוא זה של הגירעון, מאחר שהוא מסכם את הרצונות של הדרג המקצועי מול המגבלות והפשרות של הדרג הפוליטי. נציין, כי אין עדיין נתון מאושר בנוגע לגירעון הצפוי מהסיבה הפשוטה שמליאת הממשלה לא כונסה אפילו לדון במצרפי התקציב, בסך ההוצאות, בסך ההכנסות ובגירעון המתוכנן. אלא שניתן להרכיב מעין תמונה כללית על סמך הצהרות פומביות, ראיונות וידיעות שפורסמו לאחרונה לגבי העמדות של כל המעורבים בתהליך בניית התקציבי.

לפי מקורות אלה, נראה כי לבנק ישראל מתקשה בהעברת המסרים לדרג הפוליטי ואפילו לדרג המקצועי באוצר. מהודעות שונות אפשר ללמוד שהבנק היה רוצה לראות גירעון תקציבי שלא יעלה על 2% תוצר, כ-24 מיליארד שקל, אך יכול לחיות עם סכום שמתקרב לתחום של 30 מיליארד שקל - שהם כ-2.5% מהתוצר - מתוך הבנה לאילוצי הדרג הפוליטי. בנק ישראל כבר ביטא את דעתו מספר פעמים בעבר על כך שלא רק שצריך להגביל את ההוצאה, אלא שיש גם לשנות את המבנה שלה לטובת ההוצאה האזרחית, ובמקביל להעלות מסים בנוסף לביטול פטורים.

במשרד האוצר התמונה שונה: ה"תקרה" של בנק ישראל, 2.5% תוצר, הופכת להיות ה"רצפה" שממנה מתחיל אגף התקציבים - ובאוצר היו רוצים לראות גירעון של 2.9% - כ-35 מיליארד שקל. האגף גם בעד העלאת מסים וביטול פטורים, אך פחות משוכנע מבנק ישראל שניתן לנצח בקרב על הכנסות המדינה.

התקרה הזו, הופכת, בתורה, להיות הרצפה שממנה עלול להתחיל לספור השר כחלון, אך איש לא יופתע אם בעקבות לחץ מצד בנימין נתניהו ומשה יעלון הוא יאמץ תקרה של כ-40 מיליארד שקל, כ-3.3% מהתוצר, בשל התחייבותו שלא להעלות מסים מחד, וחוסר יכולתו לבטל פטורים בקואליציה צרה מאידך, למרות הפשרות עם החרדים ובעיקר עם משרד הביטחון והמטה הכללי.

מנקודת הראות של האנליסטים בחו"ל, הפער הקובע במספרים הללו לצורך הערכת חוסנו של התקציב, הוא בין הרצפה של בנק ישראל, 24 מיליארד שקל, לבין התקרה של כחלון, כ-40 מיליארד שקל.

שאלה נוספת נוגעת לתוקף העובדתי של המספר הסופי שיפרסם משרד האוצר לגבי התקציב, כולל ה"קופסאות" למיניהן שאיש מחוץ לאגף התקציבים לא באמת מבין, והזרמות כספיות שאיש לא יודע מה יהיה היקפן - ובראשן הכספים לחטיבה להתיישבות. לבסוף, כמובן, קיים סימן שאלה גם לגבי גורלו של תקציב הביטחון ושל המתווה שלו לטווח הארוך.

אם לוקחים את הנתונים האלה ומוסיפים למשוואה את החולשה המבנית של ממשלת ישראל והקואליציה שמאחוריה, צריך להיות מאוד אופטימיים כדי להניח שהדבר לא ישפיע על מה שחברות הדירוג יחליטו לעשות לאחר שיסיימו לקרוא את מסמכי התקציב.