חשבון נפש? תשכחו מזה

הילדה שבתמונה מתפקעת מצחוק. היא בת 6. בעוד 10 שנים היא תמות. בערב קיץ אחד, בעיר שבה גדלה ואותה אהבה, בזמן שהיא צועדת עם חבריה במצעד הגאווה, אדם שטוף שנאה יתנפל עליה מאחור ויתקע סכין בגבה. היא תחוש כאב נורא, תתמוטט על האספלט, תאבד את הכרתה וכעבור מספר ימים תמות. היא אפילו לא תדע למה. ועל מה.

המחירים בישראל יקרים מאוד, אבל החיים, מסתבר, זולים מאוד. גם חייה של נערה קטנה עם חיוך גדול. אם אתה קיצוני עם עבר פלילי, רק יצאת מהכלא על ניסיון לרצוח בני אדם, ואתה נחוש לשוב ולממש את זממך - איש לא ימנע זאת ממך. בית המשפט יקל בעונשך על אף שלא הבעת חרטה על מעשיך. השב"כ לא יעקוב אחריך מאז ששוחררת שנתיים מוקדם מדי. והמשטרה לא תדרוש ממך להתייצב בתחנה הקרובה למקום מגוריך בזמן מצעד הגאווה.

אתה יכול לקחת סכין, להגיע למצעד, לחכות לשעת כושר, לרדת לכביש על אף שהמראה שלך מעורר חשד, לשלוף את הסכין ולהתחיל לדקור. ואיש לא יעצור בעדך. גם לא השוטרים שנמצאים מטרים ספורים מאחוריך, אבל לא חולמים לשלוף נשק ולחסל אותך עם כדור בראש או לפחות לנטרל אותך. אתה הרי יהודי, ואנחנו לא יורים במחבלים יהודים. גם כשיגאל עמיר ירה בגבו של ראש הממשלה יצחק רבין, לא חיסלו אותו בו במקום.

הרצח של שירה בנקי ז"ל מזכיר את הרצח ההוא, שאירע לפני 20 שנה. גם אז הכתובת הייתה על הקיר, אבל איש לא טרח למחוק אותה. לא השב"כ, לא המשטרה ולא הפרקליטות ולא בית המשפט.

רבין הופקר אז, כפי ששירה הופקרה הפעם. ואיש לא קיבל אחריות. כי היחיד שהיה מקבל אחריות, תמיד, על כל מחדל וכישלון, היה רבין עצמו. אבל רבין נרצח. לא, הוא לא נרצח, הוא הוצא להורג. בכיכר העיר.

גם שירה בנקי הוצאה להורג. הרוצח שוחרר מהכלא, יצא לשחר לטרף, זינק על קורבנותיו ונעץ את הסכין. ללא מאמץ. בקלות בלתי נסבלת.

בקיץ 2006 הייתה כאן מלחמה. גם בקיץ 2014 הייתה מלחמה. וגם בקיץ 2015. ההבדל הוא שהפעם זו מלחמת אזרחים. ההבדל הוא שאז, בקיצים הנוראיים ההם, נאבקנו באויבים מבחוץ, ואילו כעת, בקיץ המסויט הזה, אנחנו מותקפים מבפנים. האויבים שלנו הם בני אותה דת, הם דוברים את שפתנו, הם חיים בינינו, אבל על התהום שנפערה כבר אי-אפשר לגשר. זה מאוחר מדי.

הבושה כולה שלנו. אומה שמפקירה את ילדיה למות. ממשלה שבורחת מאחריותה לשלומם. ומשטרה ופרקליטות ובתי משפט, מערכת שלטון החוק כולה, שמתעלמת מהכתובת שעל הקיר.

והכתובת הייתה על הקיר. הכתובת תמיד על הקיר. בירושלים. וגם בכפר דומא. בכל מקום שבו יש שנאה ובורות וגזענות, ואין חוק, ואין דין, ואין עונש ,ואין הרתעה. בכל מקום כזה, הכתובת נמצאת על הקיר, זועקת בקול גדול, מנצנצת באור יקרות - ואיש לא עושה דבר כדי למחוק אותה.

אז מה אתם מצפים ממפקד מחוז ירושלים? ומראש השב"כ? ומפרקליט המדינה? ומהיועץ המשפטי לממשלה? וממי ששחרר את הרוצח ישי שליסל? שהם יעשו חשבון נפש? שהם, אולי, סוף-סוף, ימחקו את הכתובת מהקיר?

תשכחו מזה - כולם מחכים שהזמן יעבור, ושירה תישכח, והאירוע ייעלם מהזיכרון הקולקטיבי, וסיפורים חדשים יעטרו את כותרות המהדורה המרכזית, ולא פניה של נערה בת 16 שרק רצתה להשתתף במצעד שמח - וסיימה עם סכין בגב.