למנוע את המחדל הבא

ביוני 2010 פרסמה ועדת החקירה הממלכתית את הדוח על הטיפול במפוני גוש קטיף וצפון השומרון. יו"ר הוועדה, השופט בדימוס אליהו מצא, והחברים ד"ר שמעון רביד ופרופסור ידידיה שטרן, קבעו: מדינת ישראל כשלה בטיפולה במפונים. במלאת עשור להתנתקות, ולצד אירועי בית-אל ושא-נור של הימים האחרונים, ראוי לשוב אל ממצאי הדוח החשוב הזה, במבט צופה פני עתיד.

חברי הוועדה הקפידו להישאר בתחום המנדט שניתן להם, ולא עסקו בביטחון או במדיניות חוץ, אלא רק בנושאים אזרחיים, כלכליים וחברתיים. את התוצאות הקשות בתחומים אלה הם מייחסים לכמה גורמים מרכזיים: הגורם הראשון הוא אחריות המדינה. זו כשלה במילוי חובתה להעמיד את טיפולה במפוני חבל עזה וצפון השומרון כמשימה לאומית דחופה. לדברי חברי הוועדה, "נוצר פער ניכר בין הרטוריקה הגבוהה של כל ראשי-הממשלה לבין התפקוד המעשי של המדינה. רבים מבין המשרדים ראו את משימת שיקום המפונים כמשימה שגרתית נוספת המונחת על שולחנם, וקבעו לה סדר-יום משלהם".

הגורם השני לכשל הוא אחריות המפונים. אלה, ברובם, בחרו להתמהמה. במקום להשאיר לבירור עתידי מחלוקות שנותרו בינם לבין הרשויות, ולפעול במקביל לבניית בית הקבע שלהם, הם המתינו עד שתיענה האחרונה בכל דרישותיהם. חלקם העלו לעתים דרישות מופרזות במסגרת משא-ומתן ממושך שניהלו עם הרשויות. הוועדה מצאה כשלים של ממש במימוש אחריות המדינה, וזה הגורם השלישי לתוצאות הקשות.

הממשלה קפצה מלכתחילה את ידה באופן לא סביר בקביעת הפיצוי בחוק יישום ההתנתקות. כתוצאה מכך, היא נאלצה לאחר מכן להגדילו בדרכים שונות ונהגה בפזרנות-יתר. הוועדה מצאה כי מתוך העלות הכוללת של כ-7 מיליארד שקלים של שיקום המפונים (ללא שווי ההטבות המשמעותיות הנוספות שקיבלו בהקצאת קרקעות, נכון עד לשנת 2010 בלבד), סכום של 3.8 מיליארד שקלים בלבד ניתן בהתאם לחוק; בעוד שקרוב לחצי מהסכום הכולל - 3.2 מיליארד שקלים נוספים - הוצאו מכוח החלטות מנהליות והסכמים, בדרכים "עוקפות חקיקה", כלשון הדוח, "...מסגרת חסרת גבולות..."

גורם נוסף לכשל הוא הקושי בהידברות עם המפונים טרם הפינוי: חברי הוועדה קבעו, כי היה על הממשלה לצפות ולהיערך מראש למצב של היעדר שיתוף-פעולה, ולתפקד בהתאם. חבריה הביאו לדוגמה את דגם הפעולה של המועצה האזורית שומרון - שעיקרו, אמפתיה למתיישבים תוך הכנה לקראת העתיד - וציינו כי הוא המודל הראוי לחיקוי.

הלאה, אל גוף הביצוע. הוועדה סברה כי ההחלטה על הקמת "מינהלת סל"ע" במשרד ראש-הממשלה, כגוף המרכז בידיו את הטיפול במכלול ענייניהם של המפונים - הייתה נכונה וסבירה. אולם בשל חוסר ניסיונה של מינהלת סל"ע בתחום ההתיישבות, הקמתה בלי לציידה בסמכויות הנדרשות לביצוע משימותיה, הייתה מהלך שגוי.

ולבסוף אל הכשל העיקרי: קשיי משילות כלליים, המאפיינים את התנהלותן הרגילה של רשויות השלטון במדינת ישראל, אשר הקשו מאוד גם על מלאכת שיקום המפונים. מדובר בקשיים ביורוקרטיים, שהערימו משרדי הממשלה השונים והרשויות המקומיות; בקשיי תפקוד של נושאי תפקידים בכירים בממשל, ובראשם ראש-הממשלה; בעבודת-מטה ברמה ירודה; בכך שבמשך תקופות ארוכות לא בוצעו החלטות ממשלה וניכר היעדרה של יד מכוונת, דבר "המתבטא בהחלטות סותרות ובדיבור המדינה בכמה קולות".

ומה באשר לעתיד?

חברי הוועדה אינם מתיימרים לפתור את כל הבעיות והמחדלים. לדבריהם, טיפול רציני במכשלות האלה מחייב שינוי תרבותי, ארגוני ופוליטי רחב-היקף. הם קובעים כי על המדינה להיערך מראש ולהכין תשתית תכנונית וקרקעית הולמת עבור משתקמים עתידיים. זאת, בין היתר, על-ידי אישורה של תוכנית-מתאר-ארצית ייחודית, מתוך הנחה שיהיה צורך לטפל בסדר גודל של עד כמאה אלף מפונים. לדברי הוועדה, האחריות לכך מוטלת על הממשלה ועל העומד בראשה, והיא דורשת היערכות הכוללת גם תחיקה ייעודית והקמת גוף רב-תחומי שיופקד על הנושא.

בנוסף, תוכנית פינוי כזאת כרוכה גם בהקצאת משאבים, אך כפי שהתברר בפרשת ההתנתקות, המשאבים שנדרשים לכך כעת, הם כאין וכאפס לעומת המשאבים שיידרשו בעתיד כתוצאה מהיעדר היערכות מוקדמת.

ומכאן לקשר לתהליך השלום. בקווי היסוד של הממשלה נקבע: "הממשלה תקדם את התהליך המדיני ותחתור להסכם שלום עם הפלסטינים ועם כל שכנינו". אם אכן אנחנו רוצים לחיות במדינה שגבולותיה ברורים ובטוחים, שהיא ביתו של העם היהודי, מדינה דמוקרטית ומוסרית, שמכבדת את המיעוטים שבה - עלינו להיפרד מהפלסטינים.

לשם כך, נצטרך לפנות מקצת ההתנחלויות שמחוץ לגושים. מציאות של שתי מדינות-לאום, אשר תושג בהידברות אזורית ובי-לטרלית, ובצעדים עצמאיים מתואמים, היא טובה לישראל. אסור שנגיע אליה על-חשבון אלו שיישאו בעתיד במחיר העיקרי של ההיפרדות.

הכותב הוא יו"ר הוועד-המנהל וחבר הנאמנים של המכללה האקדמית ספיר. מכהן גם כראש המרכז למשא-ומתן יישומי וחוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי INSS; כיהן כמנהל לשכת ראש-הממשלה