העיקר לקבל כותרות טובות

הנה דבר טוב שאפשר להגיד על שר האוצר משה כחלון: הוא אינו מבלה את זמנו בחדר-כושר ובפגישות בבתי-קפה ברמת-אביב. בהשוואה לעבר הקרוב זה אכן שיפור כאשר יש שר שיושב בלשכתו, פוגש את פקידיו, ומודע לעובדה שהוא נבחר על-מנת לעבוד.

הבעיה היא, שהשר כחלון עדיין לא מבין כנראה מה הוא אמור לעשות עם זמנו, ומה הם תפקידיו. אם לשפוט על-פי מעשיו בחודשים האחרונים, הרי שבתחילת היום הוא פועל כשר הפנים, ומקדיש זמן לתכנון עירוני ולאישורי בנייה; בצהריים הוא הופך להיות שר השיכון, ונכנס במלוא המרץ לסוגיות הקשורות לתוכניות בנייה ולמחירי דיור. לקראת ערב, מלא תזזית ואנרגיה, לובש כחלון את חליפת שר הכלכלה, ומסתער על יוקר המחיה.

אולי בדרכו הביתה, עייף אך מרוצה, נזכר כחלון שעל-פי מהות תפקידו הוא אמור לעסוק בביצוע המדיניות הכלכלית של הממשלה, בהתוויית המדיניות הפיסקלית, בשאלות של צמיחה כלכלית, במדיניות המיסוי. לשר האוצר יש תפקיד מרכזי גם בקביעת סדרי העדיפויות המשקיות ובקביעת אסטרטגיה כלכלית לטווח ארוך. אם מקדישים זמן לכל הדברים האלה, אין זמן ואין צורך להתעסק ברמה פרטנית בתוכניות בנייה ו/או באישורי בנייה.

אילו היה כחלון שר אוצר במשרה מלאה, הוא היה מקדיש זמן, מחשבה ואנרגיה למצב העגום של מערכת המסים. זו מערכת שזועקת לרפורמה מקיפה, כאשר משקל המסים הישירים בתוצר כמעט זהה למשקל המסים העקיפים, כ-16%. אך השר כחלון אינו רואה בכך בעיה. יתר על כן, כל פרשות "הרווחים הכלואים", והסערה סביב הטבות-מס במיליארדים למספר חד-ספרתי של חברות, על-פי תנאי החוק לעידוד השקעות הון, לא ממש מעניינים את השר, אם לשפוט על-פי מעשיו עד עתה.

הבעיה היא, שכחלון אינו רואה במשרד האוצר תחנה סופית. הוא רוצה לחזור למפלגת-האם שלו, הליכוד, ולהיאבק בה על הבכורה. כאשר זו התוכנית, מה שמגדיר את סדר-היום שלו הוא הצורך לקבל כותרות טובות בעיתונים, ולהיראות כמי שנכון להתייצב מול כל "סוגיה בוערת".

לפוליטיקאי, כותרות בעיתונים הן דבר חשוב, ויהיה זה נאיבי לחשוב אחרת. לכן, אם הכותרות זועקות "יוקר מחיה" והציבור חש שזו בעיה גדולה, כל שר אוצר ינסה להופיע ולהיראות כמי שמביא איתו בשורה בתחום זה של הכלכלה בישראל. אלא שאם היה כחלון מקדיש קצת מזמנו לחשוב על הסוגיה, אולי הוא היה מגיע למסקנה, שהבעיה אינה רק של יוקר המחיה, אלא גם, ובעיקר, של גובה ומבנה השכר בישראל.

מבנה השכר, הבנוי על פערים עצומים בין הרוב הגדול של העובדים, עם משכורות נמוכות, ומיעוט יחסית קטן של בעלי שכר גבוה - הוא בעייתי. אז להילחם בקרטלים ובמונופולים אכן צריך, אך גם אם תהיה תחרות בכל פינה במשק, התחושה של רוב השכירים תהיה שהם אינם מסוגלים לפרנס את עצמם, למרות שעות העבודה הארוכות שלהם.

ואם כבר מדברים על יוקר המחיה, צריך לדבר גם על כמות וטיב השירותים החברתיים שמקבלים אזרחי ישראל. הממשלה מוציאה פחות מדי על שירותים חברתיים. את זה אומרים בנק ישראל, ארגון ה-OECD וכל ועדה מקצועית שקמה בישראל בשנים האחרונות. כדי לשלם עבור שירותים אלה צריך לנסח מחדש את סדרי העדיפויות של הממשלה. גם פה סוגיית המסים היא חשובה, שכן הממשלות פועלות כבר שנים על מנת להקטין נטל זה, בטענה שהדבר יעודד צמיחה כלכלית. בינתיים הצמיחה ירדה, ומי ששילם את מחיר הורדת נטל המס הם שירותי הבריאות, החינוך והרווחה.

אולי שר האוצר היה מועיל יותר לאזרחי ישראל אם הוא היה מקדיש פחות זמן לניהול התכנון הפיזי של ישראל, ויותר זמן לשירותים שמקבלים האזרחים.

דוגמאות נוספות לא חסרות, אך העיקרון הוא פשוט: לשר אוצר בישראל יש מספיק תחומים שהם נואשים לפעולה. צריך לעסוק בהם, וצריך לעסוק בהם במשרה מלאה. אמנם אי-אפשר לדעת אם כחלון יהיה ראש-ממשלה או שהוא ינהיג את הליכוד, אבל בינתיים יש לו חובות לכל אזרחי המדינה, ורצוי היה שיפעל על פיהן.