היה היה שר"פ

רפואה פרטית על שלל ביטוחי הזהב, המשלים והמושלם, נשמעת אולי כמו קונספט חדש של מערכת בריאות שהפריטה את עצמה לדעת, אבל סיפור חדש זה לא. בתי החולים הפרטיים היו כאן עוד טרם קום המדינה. חלקם פעלו במבנים שאינם עוד, על פני מבנים אחרים רובנו חולפים מבלי לדעת על קיומם, ודאי שלא על ההיסטוריה הענפה שלהם. מי שביקש לשנות במשהו את המודעות לנושא הוא פרופ' אבישי גולץ, חוקר תולדות הרפואה, שקיבץ בספר היסטורי את סיפוריהם של קרוב לשלושים מוסדות האשפוז הפרטיים שפעלו בארץ ישראל: "בתי חולים פרטיים בארץ ישראל" (איתי בחור - הוצאה לאור).

"הסיפור התחיל כשהייתי סטודנט לרפואה בטכניון", הוא משחזר. "גרתי בדירה שכורה עם אשתי ועם בתי הבכורה. בדירה היה חדר אחד סגור, ובעל הדירה אמר שאנחנו מקבלים את שאר הדירה אבל אסור לנו לגשת לחדר הזה. מובן שהסקרנות הייתה גדולה מאוד. כשסיימתי את הבחינה האחרונה, בעל הבית הגיע אלינו לגבות את שכר הדירה, וכאשר אמרתי לו שסיימתי את לימודי הרפואה ושאני מתחיל בסטאז', הוא שלח יד לעומק הכיס, שלף מפתח ישן ואמר, 'אבא שלי היה רופא וכל הדברים שלו בחדר הזה, קח מה שאתה רוצה'.

"ניגשנו בדחילו ורחימו לחדר הזה, שהואר במנורה של עשרים ואט, ושם היו כל האוצרות של אבא שלו, שהיה רופא עיניים ואף אוזן גרון. מצאתי ז'ורנלים משנות ה-20 וה-30 שעסקו ברפואת אף אוזן גרון, בעברית ובגרמנית. הפתיע אותי מאוד שבשנים מאוד מוקדמות הייתה בארץ רפואה אקדמית. האם זה השפיע עליי לבחור דווקא באף אוזן גרון? אולי".

באמצעות גלגולה של הרפואה הפרטית בארץ, מתחקה גולץ, לשעבר מנהל מחלקת אף אוזן גרון וניתוחי ראש וצוואר בבית החולים רמב"ם, גם אחר סיפורו של היישוב היהודי והערבי בארץ ישראל של לפני קום המדינה, ובראשיתה. בספר מובאים סיפורים חלוציים המבליטים את הרופאים נשואי הפנים שהגיעו לכאן בעיקר בעליות הרביעית והחמישית בשנות ה-20 וה-30, וגם לפניה, והחליטו להשקיע את כל הונם בהקמת בתי חולים פרטיים שיביאו ללבנט שיטות טיפול חדשות. הם לימדו את תושבות הארץ ללדת בבתי חולים במקום בבית, נעזרו בשמש ובאוויר הים לריפוי, והביאו מאירופה מכשירי טיפול מודרניים שלא היו קיימים כאן קודם. הרופאים האלה גם ענו על מחסור גובר במיטות אשפוז במוסדות הציבוריים המעטים שהיו, וגם על הביקוש לעולים כמותם, שהיו רגילים לשירותים האלה בארצות מוצאם.

"אני אוהב את התקופה של ראשית הרפואה המודרנית בארץ ישראל", אומר גולץ. "אשתי אמרה לי, 'יש כאלה שעושים טרקים בדרום אמריקה, אתה עושה טרקים בשבילים של הרפואה בארץ ישראל'. "הרופא הראשון, שמעון פרנקל, נשלח לארץ על-ידי מונטיפיורי והגיע אליה באמצע המאה ה-19 ופתח את בית החולים הראשון בארץ בירושלים ב1843. עד הקמת המדינה הפכה הרפואה מרפואת אלילים לרפואה מאוד מודרנית. תרמו לזה מאוד הרופאים מגרמניה וממרכז אירופה, שהגיעו בעליות הרביעית והחמישית".

לדברי חומי נובנשטרן, סמנכ"לית המועצה לשימור אתרי מורשת ישראל, "לצערנו הרב, על אף אחד מהמבנים ששמשו כבתי חולים פרטיים, אין עדיין שילוט או ציון, המתעד את תרומתם להתפתחות הרפואה בישראל וחלק לא מבוטל מהמבנים שננטשו, ניצבים במרחב הציבורי, ככלי ריק ואיש ואישה שחולפים לידם, אינם יודעים את משקלם ומורשתם. אנו מקווים כי כעת, בעקבות חשיפת סיפורה של הרפואה הפרטית כמכלול, יימצאו האישים והמשאבים לתיקון המצב הקיים".

הנה הסיפורים של שבעה מהם.

במבט אל הים | המבראה בתל אביב

על המקום. 13 חודשים בלבד החזיקה מעמד המבראה "במרכז הכי יפה ובמקום הכי גבוה של תל אביב במבט אל הים", כמאמר המודעה שהתפרסמה עם פתיחת המקום במאי 1923. "מיום זה אין לי כל קשר שהוא עם המוסד הנ"ל, ולא אהיה אחראי בעד מעשיו הן מהצד הכספי והן המצד המדיציני", מצוטט בספר "בתי חולים פרטיים בישראל", ד"ר אמיל-חיים שטיין, מומחה למחלות נשים, ראש המנתחים של הדסה בתל אביב, ואחד משלושת השותפים המקימים. לצדו פעלו ד"ר ברונו רוזנהיים, מומחה למחלות פנימיות ולמחלות עצבים, וד"ר גרהרד שרייבמן, מומחה למחלות נשים ומנתח, שהיה גם זה ששכר את הבית ברחוב ביאליק 19 בתל אביב מידיו של הסופר ש. בן-ציון, אביו של הצייר נחום גוטמן.

זיכרונות. "לכל חולה הנמצא במבראה הזאת הרשות לבחור באותו הרופא שטיפל בו עד היום. מחירי הניתוחים במוסד נקבעו על-פי הסכמה מוקדמת", נכתב במודעת המבראה, שגם פירטה את סוגי המחלות שקיבלו מענה במוסד ואת שיטות הטיפול, לרבות "הרפאה על-ידי שיטת מאכלים".

חדר עם גזוזטרה | בית החולים חדרה (הופשטיין)

סיפור המקום. "הוא נמצא במקום יפה ושקט, אקלים בריא ומראה נוף נהדר נשקף על גינות, יערות והים. יום יום נוסעים אורחינו באוטו שלנו דרך הכביש החדש לים. חדרים עם 1 או 2 מיטות, מים וגזוזטרה גדולה מכוסה.

מטבח דיאטטי. המחיר: אוכל יוצא מהכלל, חדר, טיפול מדיציני ונסיעה לים, הכול יחד 500 לירות ארץ ישראליות ליום. כל המתארח למעלה מ-7 ימים מקבל הנחה".

את העלון הזה, בעברית, בגרמנית ובאנגלית, הפיצו ד"ר יצחק רוזנבוש וד"ר צבי הופשטיין בזמן שפתחו בחדרה את בית החולים הפרטי שלהם בפברואר 1936. הוא החל לפעול עם 18 מיטות אשפוז בשלוש מחלקות: יולדות, כירורגית ופנימית, וכל הציוד נקנה מכספם הפרטי של רוזנבוש ושל הופשטיין. רוזנבוש, שגם היה אחד מבעלי השטח שעליו הוקם בית החולים, רכש ציוד וריהוט ב-3,500 לירות, והופשטיין רכש עשרים מיטות וציוד לשני חדרי ניתוח ולמכון רנטגן חדש.

בית החולים שירת אוכלוסייה פוטנציאלית של כ-15 אלף איש, אולם התעריף הגבוה של הטיפולים גרם לקופות החולים להעדיף לשלוח את מבוטחיהן אל בית החולים בילינסון שנפתח באותה העת בפתח תקוה. התפוסה הממוצעת ב"הופשטיין" עמדה על שבע-שמונה מיטות ביום, והגירעון גדל והלך, עד שב-4 ביוני 1942 הועבר בית החולים לרשויות וגוייס למאמץ המלחמתי העולמי.

ד"ר הופשטיין לבש מדים בריטיים והמשיך לעבוד בבית החולים עד 1944, אז נפטר. מאוחר יותר עבר בית החולים גלגול צבאי נוסף, וב-1947 השכירה אותו גברת זוסמנוביץ' לקופת חולים כללית והוא פעל כבית יולדות עד שנת 1962. ד"ר רוזנבוש עבד כרופא פרטי והיה מעורב בענייני הציבור. הוא נפטר ב-1960.

זיכרונות: "מצבי נואש", כתב ביוני 1941 ד"ר הופשטיין לד"ר פריץ נואק, סגן ראש מחלקת הבריאות של הוועד הלאומי. "הכול דורש ממני כסף, כסף וכסף, ואין בידי למלא את חובותיי. הסוחרים, הפרסונל, הרופאים, בעלת הבית תופפים עליי בכל יום ויום. אבל אין לי כסף לשלם. אין לי כסף להזמין סחורות, רפואות ותחבושות".

כאן נולדו נסיכי עבדאללה | בית היולדות אימהות, חיפה

סיפור המקום. רק מעקה העץ הצבוע והמרפסת רחבת הידיים, בבית המידות המוזנח בשדרות הנשיא בחיפה, מסגירים את ההיסטוריה שלו. שאר החדרים בתוך המבנה ששופץ והוסב לבית הספר התיכון (גימנסיה כרמל) שנסגר לאחרונה, נראים מודרניים לגמרי. כשאבישי גולץ ביקר בו במסגרת התחקיר שלו לכתיבת הספר "בתי חולים פרטיים בארץ ישראל", הוא שמע קולות ילדים ולא את קולות התינוקות הרבים שנולדו בין הקירות האלה לפני עשרות שנים, כולל הוא עצמו.

כיום החצר מוזנחת, הדלת פרוצה, ועל הרצפה זרוקים שלטים "להשכרה"; אבל לפני שבעים שנה, ב-1945, הוקם בו בית היולדות "אימהות". בחצר רחבת הידיים עמד אוהל גדול, שניתן למייסדת בית החולים ד"ר פיניה רוטנברג כמתנה מהמלך עבדאללה, שליטה של ירדן, שנשותיו הגיעו ללדת במוסד הזה את נסיכי השושלת.

לפני שהיה בית חולים, שימש המבנה ברחוב צנובר (ברחוב שבו שכן בית החולים "מולדה" וכיום מכונה שדרות הנשיא) כבית מגוריהם של אברהם רוטנברג ואשתו הרופאה. השניים הקריבו את ביתם הפרטי לצורך הקמת בית החולים, ולאחר התאמות הוא נפתח ב-20 בספטמבר 1945, עם עשרים מיטות אשפוז. עשר שנים וכ-1,500 לידות לאחר הקמתו שקע בית החולים בקשיים, עד שנאלץ, כעבור עוד מספר שנים, בינואר 1963, לסגור את שעריו. חודש לאחר מכן נפטרה ד"ר פיניה רוטנברג בבית חולים בשווייץ.

זיכרונות. "ביתו של מר אברהם רוטנברג על הר הכרמל היה במשך זמן קצר לבית חולים ליולדות, עד שאין כמעט להכיר בו שהיה פעם דירה פרטית", נכתב בספטמבר 1945 בעיתון "דבר" על בית החולים, שכבר בליל פתיחתו נולד בו הילד הראשון.

ניתוח לאור מנורת נפט | בית החולים של ד"ר אליהו אורבך, חיפה

סיפור המקום. השנה הייתה 1909, ובליל כלולותיהם של ד"ר אליהו אורבך ואשתו הם ארזו את מיטלטליהם ועלו על אונייה מגרמניה לארץ ישראל. בתחילה פתח אורבך, שהיה אז בן 27, מרפאה בעיר התחתית בחיפה, אולם לאחר כשנתיים, ב-1911, הקים את בית החולים הפרטי הראשון בארץ ישראל. בית החולים הוקם בבניין חדש (כיום ברחוב הגפן) בן שתי קומות ומרתף ששכר אורבך מ"החברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים", שבנתה אותו כדי להקים בו בית חולים מיסיונרי, אך לא מצאה תקציב להפעלתו. אורבך ובני משפחתו התגוררו בחלק מהמבנה, ובחלקו האחר הוא הוסב לבית חולים שבו עשרים מיטות אשפוז. אורבך הזמין ציוד מגרמניה וגייס אחות שעלתה מברלין, יחד עם שתי צעירות מקומיות שהוכשרו תחתיה.

שלוש שנים חלפו, ותוכניתו של אורבך הייתה להעביר את בית החולים למבנה חדש בתפוסה של כחמישים מיטות, תוך שהוא נעזר בברונית אדלייד דה רוטשילד, שביקרה בארץ, התרשמה, והקציבה לו סכום של 150 אלף פרנק. אלא שאז פרצה מלחמת העולם הראשונה, אורבך התגייס כרופא לצבא הגרמני, ושב ארצה רק באוקטובר 1920. התוכנית להקמת בית חולים חדש נגנזה, וגם בית החולים הקיים נסגר.

לימים עבד אורבך כרופא, כמיילד, ואף כמוהל בחיפה, עד שפרש לגמלאות. הוא נפטר ביולי 1971, שבועיים לפני שמלאו לו 89 שנים.

זיכרונות. אורבך היה הראשון לקבל יולדות, דבר שלא היה מקובל אז בארץ. ניתוח בקע מפשעתי עלה 5 נפוליונים, כחצי מהמחיר הנהוג בביירות. "מאחר שהחשמל הופעל בחיפה רק ב-1924 נאלצתי לנתח לאור מנורת נפט תלויה", כתב אורבך בספרו "מארץ האב אל ארץ האבות: הרופא היהודי הראשון בחיפה" (הוצאת יד בן-צבי). "בבית חולים זה, פרימיטיבי ככל שהיה - ביצעתי במשך שלוש שנים ארבעה ניתוחים קיסריים בהצלחה מלאה, וכן ניתוחים לא מעטים של המעי העיוור, ניתוחי בקע, פצעי ירי בבטן כולל איחוי המעי, אולקוס שהתפוצץ".

חלוץ תיירות המרפא | בית החולים עין גדי, תל אביב

על המקום. מתברר שהנהייה אחרי טיפולים אלטרנטיביים לרפואה, כמו אלה המוצעים כיום כמעט בכל בית חולים, אינה חדשה. את בית החולים "עין גדי" הקים ד"ר אמיל חיים שטיין ביולי 1924, לאחר שפרש משותפות במבראה, הביקוש לבית החולים, שעמד ברחוב מאז"ה 10, נבע גם ממיקומו הגבוה והמאוורר של המבנה ובשל אגפיו הפתוחים לשמש ולאוויר שממרפסותיהם נשקף הים. באחד המבנים פעלו מחלקות יולדות וגינקולוגיה ובשני פעלו מחלקה כירורגית, מחלקה פנימית ומחלקת ילדים. בבית החולים היה מכשור אבחנתי משוכלל, בין היתר "מכונת רנטגן נודדת שמאפשרת לצלם את החולים במיטותיהם".

עשור לאחר פתיחתו, ב-1934, כמעט נסגר בית החולים בשל סכסוך בין ד"ר שטיין ובנותיו של שלמה ברסקי, שממנו שכר שטיין את המבנה מלכתחילה. בעלי הבית היו חלוקים עם שטיין בנוגע לגובה שכר הדירה, שלא עודכן לטענתם. שטיין מצדו רצה לרכוש מהם את הנכס, אך טען כי המחיר שנדרש ממנו היה גבוה מזה שנדרש מאחרים, ולכן אחר קנה את הבית בשמו. כשנודע הדבר למוכרים הם ביטלו את המכירה והוציאו צו פינוי למקום.

"בשיכרון הדהרה אחרי עגל הזהב זכתה תל אביב אתמול למחזה מביש מיוחד במינו, אפילו בשביל רודפי הבצע מסוג בעלי הבתים", נכתב בעיתון "דבר" ביולי 1934. "בית חולים הושלך החוצה לפי דרישת בעל הבית. בית החולים היה כמרקחה. מיטות, ארונות, מכשירי רפואה ומשרד הוצאו החוצה. יולדות שבאו נשארו בפרוזדור, גונחות ואחוזים צירים".

ב-1936 רכש שטיין את הבניין, והסכסוך הסתיים. שלוש שנים לאחר מכן עבר שטיין לגור בראשון לציון, ובאוגוסט 1940 העביר את ניהול בית החולים לד"ר אליעזר כץ הכהן. בית החולים נסגר באמצע שנות ה-50.

זיכרונות. במגזין הכלכלי של פלשתינה והמזרח הקרוב נכתב ב-1930 כי בית החולים עין גדי שיווק את שירותיו הרפואיים והפרה רפואיים גם לחולים ולנופשים מחוץ לארץ - ובכך היה לחלוץ בתחום תיירות המרפא.

מבית חולים למפקדת האצ"ל | פרויד, תל אביב

על המקום. מתברר שגם בית חולים הוא תלוי אופנה, ובית החולים פרויד, שפעל ברחוב יהודה הלוי בתל אביב, ושגשג משנות ה-20 עד סוף שנות ה-40, איבד את האטרקטיביות שלו בתחילת שנות ה-50, בשל סיום גלי העלייה, בשל התחרות מול בתי היולדות האחרים בעיר, במיוחד בית יולדות הקריה (הוקם ב-1951), וגם בשל שינויים בטעמי המטופלים.

"עבדנו קשה והשתדלנו להביע רצון, אבל בארץ רוצים את הלוקסוס הכי גדול", צוטט בינואר 1955 ב"מעריב" ד"ר יצחק פרויד, כחודש לפני סגירת בית החולים. "היולדות מעדיפות לשכב בבית החולים העירוני ולרכוש בכסף זה 'שמלת קוקטייל' או מקום בבית החלמה. נשי הפועלים המבוססים והמעמד הבינוני שהיו לקוחות כאן 'ירדו' להדסה".

את בית החולים הקים פרויד, יליד ליטא, בינואר 1928, בבית המגורים של מנהל בנק ברקליס, שמעון מזרחי (סבו של יו"ר מכבי תל אביב בכדורסל כיום). פרויד שכר את המבנה מיורשי מזרחי, שנפטר כמה חודשים קודם לכן. היו בו 12 מיטות בשלוש מחלקות יולדות שבהן רמות שירות שונות, שני חדרי לידה וחדר ניתוח. כמה שנים לאחר מכן, ב-1934, הרחיב פרויד את בית החולים ובנה קומה נוספת, ומספר מיטות האשפוז עלה ל-25.

לימים שימש המקום כמפקדה לארגון האצ"ל וכבית חולים לפצועי הארגון. ביוני 1948, לאחר קום המדינה, בית החולים נפתח מחדש והוצף בעבודה עקב גל העלייה. בסך-הכול נולדו במוסד שלושים אלף ילדים. ד"ר יצחק פרויד נפטר ב-1966, וכיום הבניין משמש כמטה ועד מנהלי בנק לאומי.

זיכרונות. בית היולדות היה פופולרי בעיקר בקרב נשות בני ברק, בזכות המטבח הכשר למהדרין. נולדו בו בין השאר בניהם של שמעון רוקח ושל חיים ארלוזורוב.

הרופא שהקריב הכול | בית החולים אברבך (רמת מרפא), ר"ג

על המקום. שלא כמו בתי החולים הפרטיים בתל אביב שהוקמו בבתי מגורים, אברבך נבנה ברמת גן כמבנה ייעודי לבית חולים, וחיש מהר הפך לאחד מבתי החולים הנחשבים באזור. ד"ר ליאו אברבך, שחנך ב-1935 בית חולים פרטי מודרני, שהפלסטיין פוסט כתב עליו כי הוא "עתיד לעלות על כל מוסד דומה במזרח התיכון", השקיע את כל הונו בהקמה, ואף מכר לשם כך את מקום מגוריו. רק ב-1944, כשהמצב השתפר, נבנה בבניין אגף נפרד למשפחה.

את הבניין, בסגנון באוהאוס, תכנן האדריכל הרי לוריה. המוסד צויד בגנרטור גיבוי להפסקות חשמל, במערכת אוורור, בהסקה מרכזית ובמים זורמים. הותקנה מערכת איתות חשמלית ממיטות היולדות לתחנת האחיות. האוכל הועבר מהמטבח לחדרים באמצעות מעלית שירות. ומעל שולחן הניתוחים נתלתה "מנורה חשמל המסודרת באופן כזה שאין היא מטילה צל, ויד המנתח עובדת בחירות גמורה", נכתב בעיתונות של אותה תקופה. ב-1947 מכרו ילדיו של ד"ר אברבך את בית החולים ושמו הוחלף לרמת מרפא. "גם אני וגם אחי לא רצינו להיות רופאים", הסביר הבן שמואל. "לדעתי זה צריך לבוא מתוך הרגשת ייעוד".

כיום עומד המבנה נטוש, בלב שכונת הגפן. ב-2005 רכשה אותו אפריקה ישראל והתכוונה לבנות במקומו מגדל מגורים של 42 קומות, שחלקו התחתון ישמש מוזיאון לבית החולים. ב-2007 התעוררו השכנים לקולות הדחפורים שהגיעו להרוס את המבנים, ורק בזכות פנייתם למועצה לשימור אתרים ולבית המשפט, ההריסה הוקפאה. כעת אפריקה ישראל נערכת למכור אותו.

זיכרונות. "באפריל 1936 התחילו מאורעות הדמים", כתב הבן שמואל בזיכרונותיו. "יולדות הפסיקו להגיע, והפרנסה הייתה קשה. אימא אמרה לנו, לשני האחים, שמאחר שלא כל החדרים בבית החולים תפוסים על-ידי יולדות, כדי לחסוך את שכר הדירה נעבור לגור בבית החולים. כל זה קרה כשהייתי בכיתה ג'. הייתי משחק בחוץ והייתי יכול לשמוע את הצעקות ואת הצווחות של היולדות".