העימות, בעצם שני עימותי הבחירות הראשונים של המפלגה הרפובליקנית, באו וחלפו. כולם - הפרשנים, המלומדים, הסוקרים, הרפובליקנים, הדמוקרטים - כולם בדעה שדונלד (ואם אתם שואלים דונלד מי? אתם לא במאמר הנכון. בעצם לא בעיתון, בתקשורת ובפוליטיקה כלל. טראמפ) פישל. שכתמיד המיליארדר שהמילה מוחצן קטנה עליו בכמה מספרים, היה יהיר, תקף שוב את ההיספנים, שבלעדיהם הרפובליקנים ינוצחו.
שוב הוא הראה את הצד השונא נשים שלו, ואם הייתה מנטרה אחת שכל הרפובליקנים חוזרים עליה באדיקות, היא שהם חייבים לקרב אליהם את הנשים; ולקינוח תקף ישירות, חזיתית תוך רמיזה שהיא שואלת אותו שאלות קשות, כי היא במחזור, את אחת המנחות בעימות, מייגן קלי, כוכבת רשת פוקס, רשת הבית הרפובליקנית. במונחים ישראליים דומה הדבר למועמד הליכוד המוביל, התוקף בפראות בשידור חי מנחה מ"ישראל היום".
זאת ועוד, טראמפ הוא היחיד שסירב להודיע שבכל מקרה לא יפלג את המפלגה, לא יתמוך אוטומטית במועמד המפלגה לנשיאות, אם לא ייבחר הוא עצמו. כלומר, הוא הודיע, קבל עם ועדה, שהוא מוכן לפלג את קולות השמרנים, שוקל לרוץ לבדו בידיעה ברורה, שזה יביא את הילארי קלינטון לבית הלבן. תיאוריות הקונספירציה מלבלבות, טראמפ גמור, היה ברור.
או שלא. כי אחרי העימות, שהיה הנצפה ביותר אי פעם מסוגו בזכות טראמפ, יש לדונלד 68 אלף עוקבים חדשים בטוויטר. לשאר המתמודדים מולו יש כמה אלפים בודדים במקרה הטוב.
והאחרים פשוט לא הרשימו, או לא הרשימו מספיק. על הבמה ניצבו עשרה אנשים, בעיקר מושלים בעלי רקורד מוכח, אבל טראמפ שלט בשיח - וזה נמדד בדקות. הוא דיבר פי שניים ויותר מכל אחד אחר, למעט ג'ב בוש שלא הצליח לבלוט. במילים פשוטות, בעימות הזה איש לא שגה שגיאה מסיימת מרוץ, אבל איש גם לא פרץ קדימה.
איש לא, אבל אישה כן. בהקבצה ב', בעימות המקדים שבו השתתפו שבעת המועמדים שלא זכו לראות את הארץ המובטחת של העימות הראשי בפריים-טיים, ניצחה בבירור קרלי פיורינה, לשעבר מנכ"לית ענקית ההיי-טק HP (היולט-פקארד).
אם אנו עדיין במדד הטוויטר, לפיורינה נוספו 22 אלף עוקבים מיד אחרי העימות; והיא הזכירה דבר חשוב, אנו רק בתחילת הדרך, והיא ארוכה מאוד.
הכשל של הסוקרים, העיתונאים, הפרשנים הוא, שהם, אנחנו, חיים את הנושא יום-יום. אנו מנתחים כל התבטאות של כל מועמד, את כמות הכסף הבלתי נתפסת (הבחירות האלה יראו בין 5 ל-7 מיליארד דולר תרומות למועמדים השונים במרוצים השונים), הנשפכת, התשדירים, הניסיונות לבלוט, אנו בודקים בשבע עיניים כל התבטאות או הימנעות מהתבטאות על הפלות (אחת מנקודות-התורפה הגדולות של הרפובליקנים; מועמד מוביל, מרקו רוביו, מתנגד נחרץ להפלות בכל מקרה גם בשל אונס), ישראל, איראן, מה לא.
אנו שוכחים שהאמריקני הרגיל בשלב זה בודק איזה סרט קיץ עתיר אפקטים יוצא השבוע, מתכנן את החופשה, מוטרד באשר למחירי ההשכלה הגבוהה, ואם יוכל לאפשר אותם לילדיו, האם מקום העבודה שלו יוחלף בידי אדם סיני או רובוט יפני, ויש לו דעה על החזקת נשק חם, יחסי הלבנים-שחורים, הכלכלה כמובן. מבחינתו, המרוץ לבית הלבן הוא משהו להידרש אליו בבוא הסתיו, שנה לבחירות, וזה למיטיבי הלכת שבציבור. אז הוא יתחיל לבדוק בעד, או ליתר דיוק נגד, מי הוא.
בסופו של דבר, טראמפ לא יגיע לבית הלבן. אולי כאורח. כולם נגדו, והתומכים בו הם ברובם אלה שלא ברור שיצביעו, בפריימריז או בבחירות עצמן. ועדיין צריך להסביר את סודו - מושל ניו-ג'רסי המתוסכל כריס כריסטי אמר שטראמפ עושה משהו נכון, מבטא את רחשי הציבור. והוא צדק. בציבור האמריקני, בעיקר הרפובליקני, וככל שנוטים ימינה, הרגש מתגבר, יש טינה לוושינגטון, זעם "עליהם". התחושה ש"הם" לא בעדנו. לא סופרים אותנו.
טראמפ מבטא היטב את רוח האאוטסיידרים האלה. זה רגש שהיה קיים מאז ומעולם, טינה כלפי תרבות ה"עסקים כרגיל", המקח-וממכר של הוותיקים, דילים כאלה ואחרים. נכון, אבל תרבות פוליטית זו עצמה יכלה לייצר קונצנזוס בדברים החשובים באמת, נניח מדיניות חוץ, נניח רפורמות שזמנן הגיע. היום זה לא קיים. התרבות הפוליטית האמריקנית היא של טינה, של מלחמה אידיאולוגית, של הכול או לא כלום. זה מביא לשיתוק הממשל לפרקים, למצב שבו אם מנסים להגיע לפשרה, מיד מוקעים כבוגדים ברעיון.
זו הקרקע שעליה צמחה תנועת מסיבת-התה, זו הקרקע שעליה צומחת התמיכה העממית באדם שכל-כולו ההיפך מעממיות; והיא אינה מבשרת טובות לפוליטיקה האמריקנית או לארצות-הברית בכלל.
הכותב הוא עורך חדשות החוץ, ערוץ 1
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
