הגאווה החדשה של מצרים

ספק אם בשנת 1869, מועד חניכתה של תעלת סואץ, נחגג האירוע בפאר והדר כמו ביום חמישי האחרון (6.8.15), שבו נפתח רשמית פרויקט הדגל של נשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי. מתוך 195 קילומטרים שלאורכם משתרעת התעלה, ב-35 קילומטרים מהם נחפרה תעלה סמוכה, ולאורך 37 קילומטרים נוספים הורחב התוואי משמעותית, באופן שמאפשר נפח רב יותר של תנועה.

מצרים לבשה חג: הוכרז יום שבתון במוסדות ציבור וממשלה, כלי התקשורת עצרו את רצף השידורים כדי לדווח על המאורע ההיסטורי, והנשיא סיסי פשט את בגדי האזרח וחזר למדי הפילדמרשל, שהיו מנת חלקו טרם נבחר לתפקיד. "מתנתה של מצרים לעולם", קראו הסיסמאות שניבטו ממסכי הטלוויזיה, ועומר, ילד חולה סרטן, לבוש אף הוא במדי צבא, ליווה את סיסי בעלותו ליאכטה שעליה התנהל הטקס. "הוא אמר לי, 'אני אוהב אותך ולא אעזוב אותך'", סיפר עומר אחר-כך.

באותם רגעים, ביום חמישי אחר-הצהריים, סיסי לא היה רק נשיא. הוא הופיע שם, על סיפון היאכטה, כקצין וג'נטלמן, כאב דואג וכמנהיג בונה. לא במקרה הוא לבש את מדי הצבא. על-פי החוק, נשיא מצרים הוא גם המפקד העליון של הכוחות החמושים; והם, קציני הצבא, ניהלו את הפרויקט ההנדסי המסובך. ללמדכם, כי מי שפוגע בצבא הזה והורג בחייליו, מחליש את היזם מספר אחת במשק. הצבא הצליח להרים את הפרויקט בתוך שנה בלבד, כנגד כל ההערכות והסיכויים שניבאו לו.

עבור המצרים, התעלה היא הרבה יותר מערוץ שיט. היא נכס רגשי, מן האחרונים שטרם כורסמו. מאז כרייתה לראשונה לפני 146 שנה, דרך מלחמת יום כיפור שבה צלחו אותה הכוחות המצרים בטרם הפילו את קו המעוזים של צה"ל, ועד היום - תעלת סואץ היא הבוננזה של מצרים, לצד הפירמידות וסכר אסואן. שלושתם יחד מביאים מטבע-חוץ במיליארדי דולרים, אבל גם משמשים מודל של הישגיות הנדסית וגאווה לאומית לאורך ההיסטוריה.

אבל החזון, כל חזון, דורש הוצאה לפועל. קהיר מבטיחה שזמן ההמתנה למעבר בתעלה יופחת, וכי יותר ספינות יוכלו לחלוף בה בכל זמן נתון. לשיטתם, השינוי הזה אמור להכפיל את הכנסות התעלה בתוך פחות מעשור ל-13.2 מיליארד דולר. לפדרציה הבינלאומית לשיט הערכות צנועות יותר. שם מדברים על עלייה של 30% בהכנסות בעשור הקרוב. עלייה זו, יהיה שיעורה אשר יהיה, אמורה לפצות על הירידה בתנועות בתעלה בשמונה השנים האחרונות, כתוצאה מצמצום יצוא הנפט במכליות מן המפרץ למדינות המערב.

בקהיר אף מבטיחים, כי המיזם הרענן יוסיף מיליון משרות לעובדים מצרים, הודות למפעלי תעשייה שיוקמו לאורך התוואי. אבל הם אינם מסבירים את הקשר בין קיצור זמן ההמתנה של ספינות לעידוד ההשקעות, במיוחד בעת הזו, שבה שוררת מתיחות ביטחונית רבה בארץ הנילוס. טרור ואלימות הם, כידוע, מבריחי המשקיעים מספר אחת.

יש משמעות רבה לכך שיחד עם סיסי על היאכטה היו גם נשיא צרפת, פרנסואה הולנד וראש-ממשלת רוסיה, דמיטרי מדבדב. לצידם היו שם האיש מספר 3 בסעודיה, שר ההגנה ובנו של המלך, מוחמד בן סלמאן, וכן מלך בחריין, מלך ירדן והראיס הפלסטיני אבו מאזן. הכוחות החזקים באזור מחבקים את מצרים, וגם הבית הלבן חוזר להכיר בחשיבותה: רק לפני שבוע הודיעה וושינגטון, כי היא תחדש את הדיאלוג האסטרטגי עם קהיר, בתום שנתיים של הקפאה בעקבות הדחת הנשיא מהאחים המוסלמים מוחמד מורסי. מי שבלטו בהיעדרם באותו טקס חגיגי היו נציגי אחת הידידות הקרובות של מצרים באזור -ישראל. נו, טוב. נחשקת ונאמנה ככל שתהיה, להתנהלות עם פילגש יש חוקים משלה. ומה שעושים איתה בחדר המיטות, נשאר בחדר המיטות.

את כבודה של ישראל אפשר להניח בצד. היא רגילה להיות כזו, ויש להניח שהיא מפיקה תועלת ממעמדה המיוחד כמאהבתו הסודית של הספינקס. לפנינו מונח עתידם של 90 מיליון מצרים שעגלתם תקועה בבוץ, ומנהיג אחד שמנסה בכל כוחו להוציאה משם בהדרגה סיזיפית.

עם כל ההערכה להסתייגותם של מומחי הכלכלה העולמית, חשיבות פרויקט התעלה אינה רק כלכלית אלא גם פסיכולוגית. חשיבותו בהכרה שהולכת ומתנחלת, כי יש בעל-בית בקהיר. יש משטר ובראשו עומד נשיא שמוכן להסתכן בהתנגשות דמים עם אויבים מבית, להשיק פרויקט הנדסי שהצלחתו אינה מוחלטת, ולהבטיח להמונים עתיד טוב יותר - דווקא בעידן שבו האבטלה גואה, המטבע הולך ומאבד מערכו, והחיילים שבים הביתה בארונות.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גל"צ