דור ללא עתיד פנסיוני

בלקסיקון של הפוליטיקה הישראלית, "רפורמה" היא כל דבר אשר יביא ליחסי-ציבור טובים לשר הממונה, ולראש-הממשלה; ואילו "משבר" הוא דבר שיתרחש בעתיד הלא קרוב, כאשר שניהם כבר לא יהיו בתפקיד שנים רבות. את הכלל הפשוט הזה צריך לזכור כאשר דנים ביוזמה של שר האוצר משה כחלון להגדיל באופן פרוגרסיבי את ההפרשות של עובדים שזכאים לפנסיה תקציבית עד ל-7% משכרם.

אין ספק שסוגיית הפנסיה התקציבית דורשת טיפול, בשל ההתחייבות העצומה של הממשלה, ובעצם של הציבור כולו, אשר מגיעה למאות-מיליארדי שקלים במהלך השנים הבאות. ייתכן שהיה צורך בפרוגרסיביות גדולה יותר, כדי שעיקר הנטל ייפול על בעלי שכר גבוה במיוחד, אך בעיקרון יש פה מהלך של התמודדות נדרשת.

אלא שמי שנדרש לסוגיית הפנסיה התקציבית היה צריך לעשות זאת במסגרת של צעדים הרבה יותר נרחבים, והרבה יותר נדרשים, כדי למנוע את המשבר הפנסיוני אשר יפגע בחלקים גדולים של העובדים בישראל, במיוחד כאלה שהם מתחת לגיל 40. אם לא ייעשו מהלכים הכרחיים כדי למנוע את המשבר הזה, שיעור גדול יחסית של אותה אוכלוסיית עובדים אלה יסבלו מירידה דרסטית ברמת חייהם עם פרישתם, וחלקם אף יחיו בעוני ובמחסור.

הדור הזה של העובדים בא לשוק העבודה כמעט ללא רשת ביטחון, בכל מה שקשור לחיסכון הפנסיוני. הממשלה הסירה מעליה כל אחריות לגורלם הפנסיוני, פרט לתשלומי הביטוח הלאומי. עובדים אלה אמורים לבסס את תשלומי הקצבה הפנסיונית על מה שיחסכו מתוך שכרם. זאת, כאשר המשק הישראלי מבוסס, בחלקים גדולים שלו, על העיקרון של "שכר נמוך - פריון נמוך", והמדיניות הממשלתית מטילה על משפחות עול גדול והולך של מימון שירותי חינוך ובריאות.

אז למה יכול לצפות זוג הורים עם הכנסה משותפת שבין 8,000 שקל ל-15,000 שקל לחודש? כל החיסכון שלהם יהיה מוסדי; כלומר, ההפרשות שלהם לקרנות פנסיה, ובמשך שנים רבות הם ייאלצו להוציא סכומים גדולים יותר מהכנסותיהם, בעיקר על השלמת שירותי חינוך, תשלומי משכנתא, טיפולי רפואיים שלא כלולים בסל ועוד. במקרים רבים הם יסבלו מפיטורים, ואולי אף מתקופות אבטלה.

כאשר הם יגיעו לגיל פרישה, אם הם לא יפוטרו קודם לכן, הם יגלו שהקצבה שהובטחה להם על-ידי המוסד לביטוח לאומי אינה אפשרית, שכן הממשלה רוקנה את הקרן של הביטוח לאומי, שהייתה אמורה לממן קצבה זו. מה שיישאר להם זה חיסכון של כמה מאות-אלפי שקלים, שיתורגם לקצבה חודשית של כמה אלפי שקלים לחודש.

הבעיה עם תיאור זה היא, שלא מדובר באיזה סיפור מדע בדיוני או אפוקליפטי, אלא במציאות עתידית ידועה, אשר "זכתה" כבר להתייחסויות רבות. השאלה היא - מה אמורה ממשלה לעשות עם המידע הזה, והאם היא מוכנה לנקוט צעדים נדרשים לשיפור המצב. אם לשפוט על-פי התנהגות הממשלות בישראל, אין לצפות שמשהו ישתנה בקרוב.

כך, למשל, לפני שנה ערכה ועדת הכספים של הכנסת דיון על הצורך להגדיל את הפרשות המעסיקים לביטוח הלאומי, וכן השתתפות הממשלה בהגדלת הרזרבה האקטוארית שלה. למהלכים אלה אין כל זכר בהצעת התקציב שאישרה הממשלה.

הנטייה של ממשלות רבות בעולם, וגם בישראל, היא לראות באפשרות של משבר הזדמנות לקצץ בזכויות עובדים, ו/או להסיר מעליהן אחריות נוספת -- למשל, הקטנת קצבאות, או העלאת גיל הפרישה, גם כאשר יודעים שמהלך זה רק יעביר את הבעיה הכספית לכיס של העובד אשר יישאר ללא עבודה ממילא שנים לפני הפרישה הרשמית.

רפורמה אמיתית הייתה מסתכלת על העובדים לא כאל "אויבי התקציב", אלא כאזרחים אשר ממשלתם חייבת לספק להם רשת ביטחון. רפורמה אמיתית הייתה מבססת חלק מהפנסיה, נניח רבע ממנה, על שיטה של זכויות פנסיה בהתאם לוותק בעבודה והשכר, ובמקביל פועלת לשיקום העתודות של הביטוח הלאומי. שני צעדים אלה היו מספקים רשת ביטחון מינימלית לעובדים, ולפחות מונעים מקרים של עוני לאחר פרישה.

למען האמת, מקום לאופטימיות אין. לרבים נראה כי פנסיה היא בעיה רחוקה, גורמת לפיהוקים ונחשבת למשהו שמתעניינים בו רק סמוך לגיל הפרישה. באין לחץ ציבורי לשינוי יסודי, הממשלה תמשיך בהקטנת אחריותה לרווחה העתידית של העובדים.

כפי שצוין, אם זה לא יוצר יחסי-ציבור טובים - מדוע צריך לשנות משהו בהתנהגות הציבורית? ששר האוצר בעוד 30 שנה ידאג לפנסיונרים, בינתיים אפשר להמשיך בדרך אל המשבר.