בית-ספר לניהול כושל

רבים דיברו על פיצוץ "גשר מעריב". אחד מהם היה העיתונאי אדר אבישר, חברי מימי עבודתי בעיתון ההוא. ריסוקו של הגשר, כתב אבישר בעמוד הפייסבוק שלו, הוא מעשה סמלי של סתימת הגולל על המוסד ההוא שנקרא "מעריב".

צודק הכתב הפלילי לשעבר: ערימות האבנים שמפונות בימים אלה מאתר הפיצוץ, כמותם כרגבי העפר שהושלכו על קברו של העיתון שהיה בעברו הנפוץ במדינה.

עבדתי שם 16 שנים, ולא ידעתי רגע דל. החדשות היו תמיד מסעירות, העורכים ידעו את העבודה, והתוצר הביא כבוד לבעליו. הועסקתי בו כעורך חדשות ואחר-כך ככתב לענייני ערבים. בשליחות העיתון נסעתי לפינות שונות בעולם, ובזכותו הכרתי טוב יותר את שכנינו. על אף שהגעתי אליו כבר כעיתונאי עם כמה שנות ניסיון בעריכה ובכתיבה, הרי בו למדתי באמת כמה חשוב מקצוע העיתונות ועד כמה ביכולתו להשפיע.

כתבתי המון, הרגשתי תחושת שליחות, נהניתי מהקשר עם הקוראים, ולמדתי לדייק את המילים. במסדרונות "מעריב" ובין דפיו נולדו עבורי פרקי חיים שילוו אותי לנצח.

אבל "מעריב" של פעם היה עבורי בית-ספר הטוב ביותר גם לניהול כושל. את כישלונו המהדהד של העיתון הזה, עד לפיצוץ שפירק אור ליום שישי את גשרו ואת זכרו, צריך לזקוף לקברניטיו - ופחות לכוחות השוק ולכניסת האינטרנט וערוצי השידור המגוונים בטלוויזיה, שחילקו אחרת את עוגת הפרסום. עובדה שעיתונים אחרים יכלו לאתגרים ושרדו.

זה הם, קומץ דמויות מוכרות וחובבניות, שניהלו את העיתון - מי מהם כמה שנים, מי עשור או שניים - ועשו את כל הטעויות האפשריות שעל מנהל טוב להתרחק מהן כמו מאש. במינויים שגויים, בתפיסה אסטרטגית שהתעקשה להידמות למתחרים במקום להיבדל מהם, ובהתמדה מעוררת רחמים לחזר אחר קהלים אבודים, תוך הזנחה וזלזול של קהל הקוראים הנאמן.

שכבת המנהלים הזו - שהתחלפה לעתים, אבל גרעין ממנה נותר לכל אורך הדרך - התנשאה על הכול, בעיקר על קוראיה, והוכיחה חוסר בקיאות בניהול הון אנושי. היא העניקה יחס מבזה לנאמנים בעובדים, אף שחלקם היו כישרונות גדולים שריתקו את הקוראים בפרי קולמוסיהם. היא התייחסה לצרכנים כקהל שבוי וזלזלה באינטליגנציה שלו. היא לא ידעה יצירתיות וחשיבה מקורית, אבל לאט ובביטחה רוקנה את העיתון מכותביו הטובים, מעורכיו המלוטשים, ובהתאם לכך הלכו ונתמעטה בו הכתיבה האיכותית.

היא הקפידה באריזה והזניחה את התוכן, וכאשר קיבלה הערת ביקורת, הגיבה לה בבוז. אחדים אכן העירו - שהרי גם עיוור יכול לשמוע - ובשלב מסוים החלו אף נתוני המכירות לדבר. אבל הקיסרים חסיני הטעויות היו מלאים בעצמם. כמו נירון, הם המשיכו לנגן בכינור, בעוד רומא עלתה באש.

לא אשכח את גילויי השמחה לאיד אצל העובדים, כל פעם שהתגלה כי "מעריב" ספג הפסדים במאזנים הכספיים שעלו מדיווחי הבורסה, או איבד עוד כמה אחוזים בסקרי הרייטינג. במפעל שקברניטיו מכבדים את עובדיו, סימנים לאובדן השווי יתקבלו על-ידם בצער וחרדה. אבל בארגון שבו החלטות חשובות מתקבלות כמו בחנות מכולת, וטובת העובד נדחקת לתחתית הסולם, הידלדלות הקופה סיפקה להם ניחומים וחומר להלצות.

אלה אותם עובדים שניסו במשך שנים להציל את הקוראים ממנהליהם, ללא הצלחה יתרה. את הסוף העגום ראינו הרבה לפני שכדור-השלג החל להתגלגל. היה ברור כי עיתון שמזלזל בקוראיו, סופו שהם יבגדו בו.

השלט הוסר. הבית התרוקן. הגשר הושמד. המפעל העיתונאי המרוסק במדינה נמסר לבעלים אחרים, שרוחש יותר כבוד לקוראיו. אבל "מעריב" של פעם, העיתון הנפוץ במדינה, לא יחזור להיות מה שהיה.

אין סמלי מכך שבמתחם נותר רק ארכיון "מעריב", במקום שבו שכן תמיד, עמוק בתוך הבניין, עם המעטפות החומות וגלגלי האחסון המסתובבים בחריקה תעשייתית משמחת. בעצמו הפך "מעריב" ההוא לפריט ארכיוני. איך נהגו לכתוב אשפי מדור הספורט (קומה שנייה, ביציאה מהדסק שמאלה): תוצאה שאיננה מחויבת המציאות.

■ הכותב הוא עיתונאי בגלי צה"ל.