ממשלה בתרדמת

כמה מאזרחי ישראל יודעים מי הוא שר התשתיות? ואם נשאל - מי מהם יידע מי הוא שר הרווחה, או השר לאיכות הסביבה. כמה מהם יידעו אם יש או אין שר דתות, או מי יושב בלשכת שר הפנים.

לכל התפקידים יש, כמובן, בעלי תפקידים. השרים יובל שטייניץ, חיים כץ, דוד אזולאי וסילבן שלום קיימים, קמים בבוקר לעבודה, יושבים בלשכה, מקיימים פגישות. לכל אחד מהם יש היסטוריה. הם פעלו, דחפו, נאמו, הצטלמו, ומדי פעם כנראה עיגלו פינות. הם באים ביום א' לישיבת ממשלה, שומעים דיווחים, מתווכחים, מתדיינים, מסתודדים וגם מצביעים; ולעתים הם אפילו יודעים על מה.

יש שיאמרו שבעייתם היא שהאזרחים לא תמיד יודעים מי הם ומה פועלם של שרי הממשלה. אלא שגם אם הישראלים היו יודעים כולם, מי הם האנשים שמשמשים שרים בממשלה הנוכחית, ספק אם הם היו יודעים לשם מה אותם אנשים עושים מה שעושים.

האמת היא, שהממשלה הנוכחית ואזרחי המדינה פועלים בשני עולמות מקבילים, אשר נוגעים זה בזה לזמן קצר, ואחר-כך נפרדים עד למפגש הבא. למעשה, אפשר לטעון בלי מאמץ רב כי מה שצמח מהבחירות האחרונות הוא מעין "לא-ממשלה" אשר לא ממש יודעת מה היא רוצה, לא לגמרי בטוחה שהיא תהיה פה עוד חצי שנה, ולא מבינה מה רוצה להשיג מי שעומד בראשה. בעצם, הממשלה נמצאת בסוג של דיכאון קליני; השרים קמים בבוקר ולא ממש יודעים בשביל מה.

בתנאים אלה, הדבר הטוב שניתן לציין הוא שמדינת ישראל מתנהלת לה כסדרה. ילדים הלכו לבית-ספר ב-1 בספטמבר, הרכבות יוצאות לדרך באיחור נסבל, אנשים הולכים לעבוד, ומדי פעם משוגר טיל ליישובים ישראליים, וראש-הממשלה בנימין נתניהו מצהיר שזה צריך להיות הטיל האחרון.

אלא שכאשר לא מדובר בשגרה, אלא בעניינים הדורשים החלטות, מה שהשרים בממשלה הנוכחית עושים הוא להתכתב עם היועמ"ש או לפרסם הודעות לעיתונות. מי יהיה מפכ"ל המשטרה, מה מתווה הגז, מה יהיה תקציב הביטחון, ומי יקבע את המדיניות לגבי הפליטים, מה היא מדיניות החוץ של ישראל, ומי מנהל אותה.

לאחר שפורסמו נתוני הצמיחה הנוראיים לרבעון השני של השנה, בעצם היה אפשר לשאול - מי אחראי בכלל לקביעת המדיניות הכלכלית כאשר שר האוצר משה כחלון עוסק בענייני שיכון. מי שעוקב אחרי דרך ההתנהלות של משרד האוצר מגלה כי במקום מהלכי מדיניות, מה שהציבור קיבל הם הסברים בדיעבד לנתוני הצמיחה, ורמיזה גדולה מאוד שגם אם המשק רשמית צומח בשיעור שנתי של 0.3% בעצם הכול בסדר, ואין מה לדאוג, כי יש הסבר הגיוני למה שקרה.

כך נראית, אם כן, מדינת ישראל לעת הזו. בהמתנה מתמדת להחלטה שלא מתקבלת, להכרעה שלא קיימת, לראש-ממשלה אשר נמצא בסוג של הלם קרב לאחר התבוסה שהוא נחל בענייני איראן. עם מלחמת ירושה בפתח, ושרים אשר רואים את עצמם כמי שעלולים להיכנס בכל רגע נתון לקלחת של בחירות מקדימות.

בראש כל השרים יושב לו בנימין נתניהו, האיש אשר בעזרת אוטובוסים מלאים במצביעים ערבים, הושיב אותם על כיסאות השר. זה עתה סיים נתניהו את מה שהוא ראה כקרב חייו, ויצא ממנו חבול ומובס. לפניו אישור תקציב המדינה, קרבות דיפלומטיים מול יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס, וניסיון למזער את הנזק שהוא גרם ליחסים עם ארה"ב.

מהצדדים מציץ לו השר לשעבר גדעון סער, ומאחורי גבו מופיע עוד שר לשעבר, אביגדור ליברמן. אז ייתכן שיהיה עוד קרב אחד שאליו ייצא נתניהו, אך לא יהיה זה קרב על התקציב, או קרב על הצמיחה, ואפילו לא קרב על ההוצאה הביטחונית. כל אלה יאלצו להמתין עד אשר המלחמה הפוליטית תסתיים.

בינתיים, השרים יוכלו לדברר את עצמם, הכלכלה תמשיך לצלוע, ומערכת אכיפת החוק תמשיך להידרדר. ממשלת ישראל בתרדמת. האזרחים מתבקשים להמתין.