לגרש את הח"כים מהמסך

מי שיושב בדיוני הכנסת וועדותיה בהם לוקח חלק ח"כ אורן חזן, לא יכול שלא להבחין בנוכחותו. זו לא רק כריזמה מסוג כלשהו, אלא נדמה שלחזן יש כוח לא מוסבר על הפרלמנטרים שסביבו. כשהוא נישא עדיין על גליו של אותו תחקיר של חדשות 2 שייחס לו עבר מפוקפק לכאורה, חזן מחזיק בממד סלבריטאי שרבים מחבריו חושקים בו. יש לו את היכולת המאגית לייצר כותרת במחי ארגון המשקפיים על חוטמו.

וזה לא שלחזן אין מה להגיד כחבר כנסת. בישיבה של ועדת הנגבי שהתקיימה בראשית השבוע, הוא הוכיח בקיאות בחוק רשות השידור ולעתים לחץ בנקודות הנכונות של הדיון. אבל כמנהגם של ילדים וחיות, גנב חזן את ההצגה דווקא בזכות קריאות ביניים אוויליות ודיבור מזלזל כלפי חברי כנסת מהשמאל.

יושב-ראש הוועדה לא היסה אותו, מחוקקים אחרים גיחכו לעומתו, ואפילו מושאי לשונו המשולחת ("אתם יודעים שלא כדאי לכם ליפול לפה שלי", קרא באיזשהו שלב לעבר חברים בוועדה) מתירים לתופעה הזו לעשות כרצונה. ויהי יום, ויהי לילה, והנה בעיתוי מסתורי המשטרה ממליצה להעמידו לדין, ושוב הוא מופיע באולפני הטלוויזיה, ושוב החיוך החזני המוכר על פניו.

חזן, שבניגוד להבטחתו לא תבע את חדשות 2 לאחר התחקיר נגדו, זכה למחילה ציבורית, בחסות התקשורת. רבות האג'נדות שיש לתקשורת הישראלית, ורבים המאבקים שהיא שמה לנגד עיניה, אך השאיפה לרייטינג עולה על כולן. בחדשות 2, למרות החומר שהגיע לידיהם, וכך גם בכלי תקשורת האחרים, לא מצאו לנכון להפוך את ניקיון בית המחוקקים הישראלי למאבק ששווה לסכן בעבורו את אבק הכוכבים של חזן.

כל עוד חזן לא נכשל במבחן הפלילי, כל מה שעומד בפניו הוא המבחן הציבורי והתקשורתי בלבד. האירוניה היא שהאקלים התקשורתי הוא כזה, שגזר דין של התעלמות והפניית גב של המצלמות אינו מתקבל על הדעת.

שנים של תוכניות ריאליטי לימדו אותנו איזה פוטנציאל רייטינג מחזיקה בידיה דמות "הנבל טוב-הלב". זה שאנחנו אוהבים לשנוא, אבל מחבבים את הקסם האישי שלו. וכנסת ישראל - זה כבר ברור - הפכה בשנים האחרונות לבית הגידול העיקרי לטאלנטים.

קורות חיי הטאלנט

ח"כ שרון גל, למשל, היה טאלנט לפני שנכנס לבית המחוקקים לפני פחות מחצי שנה. הפרקטיקה של ניהול קריירה על המסך אינה זרה לו. הוא יודע היטב כמה זמן צריך להישאר במקום עבודה, כיצד לדלג למעסיק הבא, איך לשדרג את התנאים, ומתי סכנת תדמית ניצבת מעבר לפינה וצריך לחשב מסלול מחדש.

וכך גל נדד, בחסות סערות מטרידות, מערוץ 10, לערוץ 20, לכנסת, וכעת, עם התפטרותו, בחזרה לערוץ 20. שהותו במשכן הייתה לא יותר משורה מהודרת בקורות חיי הטאלנט שלו.

גל, איש טלוויזיה סוליסט וכישרוני, חש כנראה בצפיפות לצד 119 וונאביז אחרים. כשהוא אומר שהוא גילה כי "כעיתונאי הוא יכול להשפיע יותר", הוא למעשה מתכוון לכך שפשוט לא מתאים לו להשפיע באופן שבו נהוג להשפיע בכנסת מבלי לתרגם את זה באחת להון תקשורתי. יש שם הרבה מאחורי הקלעים, וזה - איך נאמר - פחות מתאים לטאלנטים.

בין חטאיה הגדולים ביותר של התקשורת הישראלית הוא מה שהיא עוללה לאחד האתרים החשובים ביותר במדינה - בית המחוקקים. העיתונות הישראלית, פרט אולי למהדורות החדשות, אינה דורשת מידות טובות מחברי הכנסת, לא התנהגות ערכית ואף לא עמידה נאותה בכללי החוק. היא הופכת אותם לסלבס לעת מצוא.

חברי הכנסת מככבים בגיליונות החג, מבשלים ומהגגים, מגיעים לאולפנים, שרים כשצריך, בוחרים את הספר האהוב בשבוע הספר, מספרים על היום הראשון ללימודים, על המורה הבלתי נשכח, מצטלמים להפקות אופנה. וחבר כנסת, כשמזמינים אותו להצטלם - הוא בא.

הגיע הזמן לגרש אותם מהמסך אל עבודתם הפרלמנטרית. כדי להיות כוכב טלוויזיה צריך להיראות טוב, להיות נגיש, להעביר מסרים שטחיים ומיידיים, לדבר קל ולעשות מעט. מחברי הכנסת שלנו אנחנו צריכים דברים אחרים לגמרי.