בנו של אימת עברייני הצווארון הלבן הולך בדרכי אביו

"מגיל מאוד צעיר, כילד ממש, חלמתי להיות עורך-דין כמו אבא, שהיה סנגור מאוד-מאוד מצליח טרם מונה לשפיטה. הוא תרם לחברה ביפו בצורה משמעותית, היה חבר מועצה ואדם שכולם נשאו אליו את עיניהם מאז ומתמיד. הערצתי ואני עדיין מעריץ אותו".

ווליד כבוב, בנו של השופט הכלכלי המוערך, חאלד כבוב, פתח השבוע משרד עורכי-דין עצמאי, שנתיים בלבד לאחר שקיבל את רישיון עריכת-הדין שלו, והוא ממש לא מפחד מהעתיד. להיפך, הוא בטוח בדרך, ויודע כי לא יוכל לשגות כשהוא צועד במשעול שהתווה לו אבא.

בראיון ראשון ובלעדי (שהתאפשר רק כי "אבא אישר לי להתראיין"), הוא חושף ל"גלובס" את החיים שלו כילד, נער, צעיר ערבי-ישראלי לא אופייני, מיפו - שלא נתקל בקשיים כלכליים בחייו, שצמח בבתי-הספר הפרטיים הטובים בישראל, חסה בצלו של אב מצליח ובהדרכתו, וזכה לעבוד עם הסנגורים הטובים בארץ. זאת, בשונה מרבים מחבריו. "לא לכל ערבי-ישראלי יש אבא שופט. חורה לי שאנשים מוכשרים מהמגזר לא זוכים לאותו יחס כמוני".

את החלום להגיע לעולם המשפט טיפח כבוב-הבן על ברכיו של אביו במשרד עורכי-הדין שניהל טרם מונה לשפיטה. "סבא שלי, אבא של אבא, לא היה לא שופט ולא עורך-דין, הוא היה נהג בחברת דן. אבל אני נולדתי וגדלתי עם אבא עו"ד ובהמשך שופט, ואדם מאוד מצליח. מגיל 10 הייתי בא אליו למשרד פעם בשבוע, כל יום ראשון, אחרי הפעילות בצופים, פוגש שם לקוחות, נפגש עם אנשי רוח, אנשי דת, אנשי עסקים ועבריינים. הייתי יושב לו בין הרגליים, יושב בפגישות, עם המזכירות, רואה אותו מופיע, משיג הישגים בבית-המשפט, ונשאבתי לתוך זה.

"מאוד אהבתי את הכבוד שרחשו לו, גדלתי בתוך זה, ואהבתי ללכת לצד אבא. גם היום אני מאוד אוהב, אולי אפילו יותר. אבל כילד בן 10-11, העולם של אבי קסם לי. בגיל 13 כבר הצהרתי שאני רוצה להיות בדיוק כמו אבא, אני רוצה להצליח כמו אבא, לתרום כמו אבא, להיות מוכר כמותו, להרוויח כמותו. הכול".

ווליד נולד ביפו ב-1985, בן לחאלד כבוב, שופט בית-המשפט הכלכלי בת"א, ולנרימאן, עקרת-בית שגידלה את ששת ילדי המשפחה. הוא (וכל אחיו ואחיותיו אחריו) למד בבית-ספר פרטי, בית-הספר הסקוטי טאביתא ביפו, המוסד החינוכי הוותיק ביותר בארץ, לצד ילדי שגרירים, קונסולים, משפחות אמידות ביפו ועוד. שפת הלימוד הייתה אנגלית, החברים היו זרים ברובם, ובית-הספר היווה בועה מוגנת מהעולם החיצון, הישראלי, היהודי, שאותו עתיד היה ווליד לגלות במהרה. בכיתה ז', החליט אביו לשלוף אותו מבית-הספר ולהעבירו לגימנסיה הרצליה בת"א, שאותה ניהל אז - רון חולדאי.

ווליד מספר על המעבר החד: "יצאתי מהבועה המוגנת אל העולם הגדול. לא היו לי חברים שם, אז שכנעתי את בן-דודי לעבור איתי ללמוד שם - וכך היינו שני ערבים מתוך 36 ילדים בשכבה. הרגשנו שונים. הייתי ילד מיפו, שיחקתי בעיקר עם ילדי שגרירים זרים וערבים, ופתאום אני נמצא בין הצפונבונים בצפון ת"א; משהו שלא הייתי רגיל אליו. פתאום עברית, ולא אנגלית. שם נחשפתי להרבה מאוד דברים שלא נחשפתי אליהם קודם".

- נחשפת גם לגזענות?

ווליד: "כן. ביפו לא נתקלתי בזה הרבה, אבל שם נחשפתי לצד האחר, הלא מקבל. למרות שזה בית-ספר נאור, ולמדו שם הרבה שמאלנים. אבל לזכותו של חולדאי, שהיה אז מנהל ביה"ס (והיום ראש העיר ת"א), ייאמר, שאחת לשבוע הוא היה מנהל איתי ועם בן-דודי ישיבות, שואל 'איך הולך, איך מקבלים אותך, אתה צריך עזרה, יש גילויי גזענות, יש אמירות, אין אמירות'. הוא היה מטפל בכול.

"אני חושב ששם נחשפתי לישראליות במלוא מובנה. ללא הזמן הזה בתיכון, היה לי מבטא אחר, לא ישראלי, לא היה לי אותו אוצר מילים, ולא חלק מהידע שרכשתי שם. זה לא היה מגיע אם הייתי נשאר בבועה שלי ביפו".

- אם לא היית "הבן של" אתה חושב שגם היית מוזמן לראיון אצל כספי?

ווליד: "לא הייתי תלמיד מצטיין, ואני לא יודע בוודאות מה היו השיקולים להזמין אותי, אבל אני יכול לומר שרם כספי, וכל מי שמכיר אותו יעיד על כך, לא יפלה בין ערבי ליהודי, כאשר לשניהם יש אותם נתונים. כספי נוהג בכל אדם בשוויון. בתקופת ההתמחות שלי עבדה במשרד עוד מתמחה ערבייה, לא הבת של אף אחד. הוא מקדם אנשים באשר הם אנשים, ומתחבר לאישיות יותר מאשר ללאום.

"בראיון שלי השתתפו עוה"ד נבות תל-צור ורם כספי וזה הפך לשיחה מעניינת שבה רמי שיתף אותי היכן הוא למד ביסודי, ומה דעותיו הפוליטיות. אני כסטודנט שנה ג' רעדו לי הידיים. רם כספי הגדול מדבר עם ילד בן 19 בגובה העיניים. ישבתי שם ביראת כבוד מטורפת. כך הוא התייחס תמיד גם לשאר המתמחים שהם לא 'בנים של' או 'אחים של'. גם נבות תל-צור הוא ייחודי במובן האנושי. אין עוד הרבה כמותו מבחינת אישיות, משפטן מהדרגה הראשונה, ג'נטלמן, אדם שאני מאוד שמחתי לעבוד אצלו שנתיים, עד שהוסמכתי לעורך-דין, והגעתי לבועז בן-צור, שגם הוא מעורכי-הדין המובילים בישראל, ולימד אותי רבות".

- אביך, כשופט ביהמ"ש הכלכלי, הוא זה שמתווה את קו הענישה המחמיר.

"וזה חיוני וחשוב. ההחמרה מרתיעה ועושה סדר בשוק שצריך להבין שיש בו חוקים וכללים. מי שמשתמש במידע-פנים תוך גריפת רווחים על-חשבון הציבור, על-חשבוני, צריך לדעת שיהיו לכך השלכות. יש מקום להחמרה בענישה, באופן הדרגתי, בנסיבות המתאימות, כדי לחנך את הציבור לפעול כמו שצריך. זה לא סותר את העבודה של הסנגורים, שהמוכשרים שבהם יכולים להגיע לזיכויים, להשיג עונשים מופחתים, ולהצביע על ההבדלים בין הלקוח שלהם לבין אלה שנידונו לעונשים חמורים".

- נראה שאין לך ברירה אלא להביע תמיכה בהחמרת הענישה. הרי אתה הבן של "המחמיר".

"זו העמדה שלי. אמון הציבור בשוק ההון עד לפני 4 שנים שאף לאפס. השימוש במידע-פנים היה נפוץ מאוד, שגרה כמעט, נעברו הרבה עבירות כלכליות ועבירות ני"ע, שלא זכו להתייחסות רצינית מצד גורמי אכיפה, מצד מערכת המשפט, למעט תיקים בודדים. אבל אנחנו מדינה מתוקנת, עם מסחר תקין, בורסה מאוד מכובדת, שוק ני"ע, למה שהתחום הזה יישאר פרוץ? למה שלא תהיה הרתעה אמיתית של העבריינים האמיתיים?

"מובן שאת הכול צריך לעשות בהדרגתיות, בשיקול דעת נכון וצודק וראוי, ולא להניף את הגרדום על כל סוחר שמעד בתמימות. זה בדיוק התחום האפור שבו נכנס הסנגור ומעניק ערך ללקוח שלו".

 השופט חאלד כבוב בועידת ישראל לעסקים / צילום: איל יצהר

"כל פעם שאני טס לחו"ל אני עובר אותו ביזוי. אני שונא להגיע לשדה התעופה. שונא"

ווליד לא גדל בחוסר, הוא לא נתקל רבות בגזענות, ושמו של אביו פתח לו תמיד דלתות ושרטט חיוכים ואדיבות (גם אם מעושים לעיתים) בפניהם של האנשים שפגשו אותו. אולם הוא לא מתעלם ולא מנותק מההפליה ומחוסר השוויון שחווה המגזר הערבי שאליו הוא משתייך. "יש אפליה קשה בארץ. יש מחקרים מוכחים מאוד רציניים על הפליה בענישה למשל. כאשר הנאשם הוא ערבי, העונש יותר חמור, גם כאשר יש זהות בעבירות ובעובדות. אני בתקווה שזה ייעלם בשנים המאוד קרובות, וזה אכן פוחת".

לדברי ווליד, האפליה והיחס הלא שוויוני באים לידי ביטוי גם בעולם העסקי, בבנקאות ובכל מקום אחר. "לדוגמה, הבנק הכי רווחי היום במדינת ישראל זה בנק ערבי-ישראלי, שלוחה של בנק לאומי - אבל תראו לי חברות בורסאיות ערביות. אין. כשמשפחות ערביות עשירות מאוד פונות לבנקים, הן בחיים לא יחלמו לקבל אותם תנאים שטייקונים ומשפחות יהודיות יקבלו. לא ריביות, לא סכומים, לא העדפות, לא תמריצים, וכי למה? כסף יש. זה אותו כסף".

המצב הזה מטריד מאוד את מנוחתו של ווליד, הגם שהוא אישית זוכה ליחס אחרו. "צריך להיות שוויון בפני האזרחים גם בעריכת-דין, בשיפוט, בפרקליטות, במערכת הבנקים, בחברות, בבורסה, בכל מקום. אחד השיגעונות שלי הוא לקרוא המון פסקי-דין. כל יום נכנס לאתר בית-משפט וקורא את כל פסקי-הדין של העליון ורבים של ערכאות אחרות - ואני רואה את ההפליה מבעד למילה הכתובה. כשהנאשם מהמגזר הערבי, התוצאות שונות, העונש יותר חמור".

- אתה גדלת בחממה, עם כסף, בתי-ספר פרטיים, חברה מעורבת ביפו - האם נתקלת בגילוי גזענות?

"אני נתקל בזה כשאני מגיע לשדה תעופה. מתייגים אותי, שמים לי תגית צהובה כזאת. כאן, לא אבא שופט, לא אבא ראש-ממשלה, לא נשיא בית-משפט, לא אבא עובד עירייה, לא אבא עובד חברת חשמל - כל אלה לא יעזרו לערבי בשדה התעופה. ואני שואל - למה? למה מתייגים אותי? אני רוצה תגית לבנה כמו כולם, לא צהובה. ישר אומרים 'קח אותו הצדה', מקטלגים אותך, רק מעצם העובדה שאתה ערבי. ולא משנה ערבי-נוצרי, ערבי-מוסלמי - העיקר ערבי. למה? יש לי תיק ביטחוני? יש עלי מידע מודיעיני מהשב"כ?

"כל פעם שאני טס לחו"ל, אני עובר אותה השפלה, ביזוי ברמות שמי שלא עובר אותו לא מבין. אני, אשתי וילדיי מושפלים. אני שונא להגיע לשדה התעופה. שונא. אני מגיע לשם כולי מתוקתק, אבל בדרך לחו"ל אתה עובר את אחת התחושות הכי משפילות. אני עומד עם תומר, אבי, לא משנה מי, והמאבטחים מתחילים להתלחשש, 'אתה, בוא לכאן'.

"אני מבין שיש נוהלי בטיחות מחמירים, אז תחילו אותם על מי שצריך להחיל אותם, על מי שיש לו נקודה שחורה, אדומה, צהובה, מהשב"כ, מהמוסד, מכל גורם ביטחוני, אבל אני - כמו 90% מערביי ישראל - מעולם לא היינו מעורבים בפעילות ביטחונית כלשהי, אז למה להשפיל אותי או לדוגמה את הבת של סאלים ג'ובראן, שופט בית-משפט עליון, רניה, שעברה את אותו הסרט".

הכתבה המלאה - במהדורה המודפסת