חולדות עם אפודי נפץ

ההודעה הדרמטית בסוף השבוע של יו"ר בית-הנבחרים, ג'ון ביינר, רפובליקן, על החלטתו לפרוש מהקונגרס בסוף אוקטובר - צעד שזיעזע את אמות הסיפים בוושינגטון - משולה למעשה הגבורה של אותו ילד הולנדי מהמאה ה-19 שסתם באצבעו חור בסכר. בשני המקרים מדובר בהקרבה עצמית. אך בעוד שתעוזת ההולנדי הקטן אכן הצילה את עירו מהצפה קטלנית, נכונות ביינר להעלות לעולה את הקריירה הפוליטית שלו רק תדחה, אך לא תצליח לסכור, את פרץ המים הדלוחים שחלק מעמיתיו הרפובליקניים זוממים לשפוך על האומה, שוב.

ביינר מקווה שהתפטרותו תסכל מאמצים של מחוקקי הימין הקיצוני במפלגתו לחולל פעם נוספת שיתוק של הממשל במאמץ לסחוט מהבית הלבן ויתורים פוליטיים. לאחר הכל, זה מכבר חומדים הקיצונים בימין את קרקפתו. אולי - כך מקווה היו"ר הפורש - הסתלקותו תרצה את העופות הדורסים האלה. אם לא, בחודש שנותר לכהונתו הוא יוכל להישען על קולות המחוקקים הדמוקרטים בבית-הנבחרים כדי להדוף את מתקפת הימין. זיווג, אפילו זמני, עם השמאל יהיה כמובן כפירה בעיקר, חילול הקודש של האורתודוכסיה הרפובליקנית, אבל מה אכפת לו? המבול יהיה מאחוריו.

ביינר, שרחוק מלהיות ליברל יפה-נפש, מבין, כמו פוליטיקאים אחראים משתי המפלגות, שמהלך של סכירת ברז התקציב כדי להשבית את הממשל הפדרלי, או אפילו המאמצים להתניע מהלך כזה, עלולים לפגוע בדירוגי האשראי של ארה"ב ולגלח נקודות יקרות מהתמ"ג האמריקאי, שלא לדבר על שלילת פרנסתן של מאות אלפי משפחות שקיומן תלוי בממשל. הוא גם מבין, שיוזמה כזו תהיה בומרנג שיפגע קשות במפלגה הרפובליקנית, כפי שהיא למדה, בדרך הקשה, מהשבתות הממשל שיזמו מחוקקיה ב-1995 וב-2013. פרשן ב"דיילי ביסט" תיאר את ביינר כ"מבוגר בחדר מלא ילדים צרחניים עם פנים אדומות מרוב התקפי זעם".

אך איש לא מסוגל לגרש את הילדים המעצבנים האלה מהגן, גם אם פרישת ביינר תמנע כיבוי אורות בוושינגטון לכמה חודשים. זרם מסיבת התה, המותג של מחוקקי הימין הרדיקלי, יוסיף להעכיר את אגם הקונגרס בעתיד הנראה לעין. פלח האוכלוסייה שמזניק את דונלד טראמפ בסקרים ימשיך לשלוח לקונגרס נציגים בצלמו. מחליפו של היו"ר, שיהיה איש הממסד (לקיצונים אין מספיק תמיכה בסיעה הרפובליקנית כדי לזכות במשרה החשובה הזו), ייאלץ להתמודד עם אותן הבעיות שעימן התמודד קודמו. הצעת חוק שמונחת עתה על שולחן הקונגרס תאריך את התקציב הנוכחי עד 11 בדצמבר השנה אם הימין הקיצוני ישתף פעולה. ואז מה? שהיו"ר החדש (והעם האמריקאי) ישבור את הראש.

ביינר לא נפל קרבן למאבק הנצחי בין דמוקרטים לרפובליקנים, אלא למלחמה המרה שניטשת בין רפובליקנים מתונים יחסית, שמזוהים עם ממסד המפלגה (ג'ב בוש, שחולם להיות נשיא, הוא נציג אופייני), לבין הפונדמנטליסטים, הפלג הימני קיצוני של המפלגה. תהום מפרידה בין שני המחנות וגשר מעליה אין. את חמש שנותיו בלשכת יו"ר בית-הנבחרים בילה ביינר במאמצים לבנות גשר כזה, או, למצער, לגבש בריתות אד-הוק עם הקיצונים שיאפשרו לקונגרס למלא את יעודו העיקרי: העברת חוקים.

הצלחותיו היו חלקיות, בלשון המעטה, מפני שהימין הרדיקלי אינו מוכן ואינו מסוגל לקבל פשרות, תנאי הכרחי למשילות מינימלית במדינה דמוקרטית. בהדרגה נהפך ביינר לאויב מושבע של אנשי פלג מסיבת התה (שהצביעו בעדו בהתמודדות על תפקיד היו"ר ב-2010). עתה הם רואים בו משת"פ של אובמה, רפובליקן בשם בלבד, פוליטיקאי נטול טוהר אידיאולוגי שרכרוכיותו הופכת אותו למכשול בדרכם של הקיצונים לשרוף כל חלקה טובה שמותיר הממשל הדמוקרטי. ביינר, ועמו ראש הסיעה הרפובליקנית בסנאט, מיץ' מקונל, נתפסים אצל הרדיקלים כבעיה: הם לא נאבקים דיים בבית הלבן, הם לא חותרים לניצחונות אידיאולוגיים אלא מתירים לאובמה לעלות ולפרוח.

טהרני הימין אינם יכולים להשלים עם ההצלחה הגדולה של חוק הרפורמות בשירותי הבריאות, שהוסיף עשרות מיליוני אנשים למעגל המבוטחים. בעיני הטהרנים זו בחישה סוציאליסטית גסה במנגנון השוק החופשי ופגיעה בחירות הבסיסית. איך ייתכן שהשלטונות יחייבו אזרחים לרכוש ביטוח בריאות? הם שואלים. מתן כספים של משלמי המיסים ל-Planned Parenthood, ארגון לתכנון המשפחה, שמספק אמצעי מניעה ושירותי הפלות לנשים, בעיקר בתחתית המידרג הכלכלי, מטריף את דעתם.

ניצחון בבחירות או משילות ממלכתית אינם עומדים בראש מעייניהם. מבחינתם, קרב דמים עם אובמה אינו אמצעי אלא מטרה, כי הנשיא הוא שורש הרע (והוא גם מוסלמי, לא לשכוח, כפי שרוב אנשי מסיבת התה מאמינים, על-פי סקרים). מאז כניסתו לבית הלבן, ב-2009, הפכו המחוקקים הרדיקליים לטקס שנתי את מאמציהם הדון קישוטיים למנוע את העלאתה של תקרת החוב ולחנוק יזמות פופולריות של אובמה או של הממסד הליברלי שנואי נפשם. ב-2015, כמו בשנים קודמות, מוסיפה איפוא המפלגה הרפובליקנית להיות מפוצלת לשתי מפלגות: הממסד, הזרם המרכזי, בצד אחד, והרדיקלים של מסיבת התה בצד האחר. נהר של דם רע מפריד ביניהן.

וכך, המדיה מוצפת בכותרות על טייסי קמיקזה ימניים בשמי ארה"ב שערוכים למשימות התאבדות. תמות נפשם עם הפלישתים הליברליים והרפובליקנים הרכרוכייים הבוגדניים. יו"ר ועדת המודיעין של בית-הנבחרים, דייוויד נונס, איש הממסד הרפובליקני, מגדיר את עמיתיו הקיצוניים כ"חולדות עם אפודי נפץ" וכ"מרקסיסטים ימניים", שמוכנים להביא את ארה"ב אל סף תהום של שיתוק הממשל ובלבד שיצליחו לרשום עוד ניצחון במאבק האידיאולוגי נגד כוחות הרשע הליברליים והעשבים השוטים שהם מנביטים, ובעיקר ספקי הפלות רוצחי תינוקות.

על התמונה הקודרת הזו משקיפה המפלגה הדמוקרטית בדיצה גלויה. אמת, המתמודדת המובילה בקרב על מועמדות המפלגה לנשיאות, הילארי קלינטון, מדשדשת בסקרים בעקבות חשיפת אי סדרים בחשבון האי-מייל הפרטי שלה, בתקופה בה כיהנה כשרת-החוץ. ג'וזף ביידן, סגן הנשיא, שנושף בערפה למרות שעודו מתלבט האם בכלל להצטרף למירוץ, נחשב במשך שנים כ"בדיחה לאומית", כהגדרת בעל הטור הימני צ'רלס קראוטהאמר, בגלל נטייתו למעידות מילוליות. לסנטור הסוציאליסטי ברני סאנדרס אין סיכוי לזכות במועמדות למרות שהוא עושה חיל בסקרים, על-פי הערכות של רוב האנליסטים.

אבל בעיות המפלגה הדמוקרטית מתגמדות בהשוואה לאלה של הרפובליקנים. דונלד טראמפ, הפנים החדשות והרעננות של המפלגה הרפובליקנית, מבריח ממנה פלחי אוכלוסייה ענקיים - נשים, היספנים, מהגרים חוקיים בכלל - והפלג הרדיקלי שלה בקונגרס מעורר בחילה בקרב מצביעים עצמאיים שנוטים ימינה, לערכים רפובליקניים מסורתיים של שמרנות פיננסית ומדיניות חוץ תקיפה. במקום לכתוש את הדמוקרטים - ויש מה לכתוש - מוסיפה המפלגה הרפובליקנית לירות לעצמה ברגל, שוב ושוב ושוב.

אלוהים, שזה רק יימשך כך, מתפללת הגברת קלינטון, ולפי כל הסימנים, בשלב זה לפחות, היא אכן תהיה הנשיאה הבאה, באדיבות הרפובליקנים.