מי היה מאמין לפני ארבע שנים, כי מלחמת האזרחים הסורית תסתיים בהשתלטות של קונסורציום רוסי-איראני. טוב, כמובן, היא רחוקה מאוד מסיום, ואת תהפוכותיה קצת קשה לחזות. ב-2011 התנבא שר הביטחון אהוד ברק, שבית אסד ייפול "בתוך ששה חודשים". אין צורך להרשיע אותו על תחזית שקר. ששה חודשים לפני התמוטטות ברית המועצות, ב-1991, הסי.איי.אי הוסיף להאמין שהיא תתקיים הרחק אל תוך המאה ה-21. ומי היה מאמין שכמה פלוגות גרילה של פרועי שיער יפילו את בטיסטה בקובה ב-1959, וישליטו עליה שושלת צבאית קומוניסטית, שאת מועד נפילתה איש אינו מעז לחזות 56 שנה אחר כך.
אף על פי כן, קונסורציום רוסי-איראני עושה עכשיו ניסיון להשתלט על סוריה. ההתערבות הרוסית מסלימה במידה כזאת, עד שהתערבות צבאית על הקרקע היא אפשרות ממשית. הרוסים סידרו את אמריקה ואת בעלות בריתה. מאחורי מסך עשן של סולידריות בין לאומית נגד דאעש, משטר פוטין אסר מלחמה על כל יריבי אסד, בכללם נתמכי אמריקה וממומני הסי.איי.אי.
ברק אובמה לא יבוא להצלתם. הוא לא יפתח מלחמת קרקע במזרח התיכון, לא בשנה ורבע האחרונות של נשיאותו. זה לא שהוא פציפיסט. הוא אינו מאמין בתועלת של התערבויות צבאיות. אילו היה תלוי בו, הוא לא היה נגרר אל ההתערבות נגד קדאפי בלוב. אלמלא הצרפתים והקטרים, קדאפי היה מנצח במלחמת האזרחים הלובית, או לפחות לא מפסיד. בחוכמה איומה שלאחר מעשה, לא ברור כלל אם תוצאה כזאת לא הייתה עדיפה.
וכמובן, ההרפתקה הנפסדת, שהפילה את סדאם חוסיין, הניבה את הסדרה הגדולה ביותר של אסונות בהיסטוריה המודרנית של המזרח התיכון. והיא גם החישה את סיום המונופול הקצר של אמריקה על היחסים הבין-לאומיים. ב-2002 הכריז אובמה, אז חבר אלמוני באסיפה המחוקקת של מדינת אילינוי, כי הוא אינו מתנגד לכל מלחמה, אבל הוא מתנגד ל"מלחמה אידיוטית".
בסתיו 2002, ההתנגדות ל"מלחמה אידיוטית" הייתה מוגבלת לשוליים הסהרוריים של הפוליטיקה האמריקאית. הדמוקרטים בסנאט נחפזו להצביע לטובתה. אובמה צדק, הילרי קלינטון טעתה; אבל למרבה הפרדוקס, הוא צדק מפני שלא ידע, והיא טעתה מפני שידעה. הוא לא קיבל תדרוך מודיעיני, מה פתאום שיקבל; היא קיבלה, יחד עם דמוקרטים אחרים. המודיעין היה לקוי במידה מבהילה.
הנשיא בוש אפילו שאל את ראש הסי.איי.אי, "זה כל מה שיש לך?", כאשר הוצג בפניו הביון על "נשק השמדה המוני". ראש הסי.איי.אי השיב לו במטאפורה, שגברים אמריקאים כל-כך אוהבים: "זה דאנק", זאת אומרת, כדור המושחל בוודאות מוחלטת אל הסל. ללמדך שהאינסטינקט הראשוני - של נשיא ארצות הברית, או של הפוליטיקאי בן-בלי-שם משיקגו - היה עדיף לאין שיעור על הביון המוסמך.
פרגמטיות בניהול אימפריות
אובמה הוסיף להעדיף את האינסטינקטים ואת האינטואיציות של עצמו גם בבית הלבן. הוא האמין, כי התערבויות צבאיות, אפילו קצרות-מועד ומוגבלות, לא יוליכו את אמריקה אלא להסתבכות. לאמיתו של דבר, זו עמדה שהחזיקו בה רוב נשיאי ארצות הברית מאז ג'ורג' וושינגטון. זו עמדה קלאסית של אגף פרגמטי בניהול אימפריות. הכוח האפקטיבי ביותר הוא הכוח המרומז. כאשר מעצמת-על מתחילה להשתמש בכוח הזה הלכה למעשה, היא נמצאת מבזבזת אותו.
החוכמה המעשית הזו הדריכה את בריטניה הגדולה בימי הזוהר שלה, עם כמה יוצאים מן הכלל. עניינה היה הצורך שלא להתרגש בקבלת החלטות על מדיניות חוץ. התרגשות, בעיקר זו העולה מן הכיכרות, ומודרכת על-ידי עיתונות חסרת אחריות, דוחפת ארצות להרפתקאות, שתחילתן תהילה וסופן השפלה ותבוסה.
אובמה היה מוכן, לכל היותר, לטבול את קצות אצבעותיו בקלחת הסורית. הוא מיהר לשלוף אותן משם לנוכח הכווייה הקלה ביותר. הוא החמיץ את ההזדמנות לשנות את ההיסטוריה, כאשר ויתר על "הקו האדום" שהוא עצמו שרטט, בדיוק לפני שנתיים, ונמנע מלהעניש את אסד על שימוש בנשק כימי. הרוסים הפצירו בו שלא יעניש, אבל הם היו רחוקים ואימפוטנטיים. המורדים הסוריים חיכו למטוסיו בקוצר רוח.
פוטין למד אז מה שהיה ידוע זה שנים למעריצי הנשיא, שהוא "אובמה ללא דרמה"; שקור הרוח הנודף ממנו יכול לחזור ולהקפיא את הקרחונים המפשירים של אנטארקטיקה. אחר כך באה אוקראינה, ולקחי לא-דרמה שימשו היטב את רוסיה; והם שימשו היטב גם את איראן במשא-ומתן על הגרעין.
קו ארוך מאוד
קונדומיניום רוסי-איראני בסוריה הוא כישלון אסטרטגי של המערב. הוא כישלון צורב למדיניותו של ארדואן בטורקיה. הוא סטירת לחי מצלצלת וכואבת לסעודים, לנסיכויות המפרץ, למצרים ולירדן. הוא אסון כבד לישראל.
אם יעלה יפה הפרויקט האסטרטגי הזה, הוא ישלים את הגשר היבשתי מטהראן לביירות. לפני 2003, גשר כזה היה פנטזיה. הוא קרם עור וגידים בזכות הזיות משיחיות אמריקאיות ("רפורמה של העולם המוסלמי", לא פחות, הבטיח אז פול וולפוביץ, אחיתופל בשירות בוש) ובזכות האי-התערבות החיצונית בשלבים הראשונים של מלחמת האזרחים הסורית.
איראן משרתת שאיפות התפשטות היסטוריות. הפעם האחרונה שפרסים שכשכו את רגליהם במי הים התיכון הייתה בסוף הרבע הראשון של המאה השביעית, עשר שנים לפני שפרשים עלו מן המדבר הערבי כדי להרוס את האימפריה הפרסית (ועוד כמה). הגיאוגרפיה והפוליטיקה גוברות על הכול. כפי שקו של המשכיות מיהר להימתח בין שאיפותיה של רוסיה הצארית ובין אלו של רוסיה הסובייטית, כך נמתח קו ארוך מאוד - בין פרס הסאסאנידית של תחילת ימי הביניים ובין פרס האסלאמיסטית של ימינו.
מי צריך פצצה גרעינית, כאשר אלקודס כבר בהישג הטלסקופ.