מחבלי הטוויטר

נכון לשעה הזו, ולדקה הזו, שבה שורות אלה נכתבות, יש כמה הסכמות שהן בגדר הקונצנזוס במערכת הביטחון הישראלית:

1. גל הטרור שבו אנחנו מצויים יישאר איתנו לצערנו לפחות עוד ימים ארוכים, אם לא שבועות ארוכים. זה לא מבצע בעזה, וזה לא מלחמה בלבנון, וזה בוודאי לא מלחמה נגד צבא סדיר נוסח כיפור.

מנגנון הסיום של סבב האלימות הנוכחי מורכב מאוד, חמקמק מאוד. הנער הפלסטיני בן ה-17 עם הקולפן, והאשה הפלסטינו-ישראלית מנצרת עם סכין המטבח, לא נשמעים ליו"ר הרשות אבו מאזן, לא נשמעים לחמאס, ולא נשמעים לאף אחד. הם נשמעים לפייסבוק, לאווירה, לסרטוני יו-טיוב.

זה הדור שלא ידע את האינתיפאדה השנייה. הדור שלא זוכר את הטנקים הישראליים בשכם ובג'נין. זה הדור שתודעתו לא צרובה במה שחשב הרמטכ"ל של האינתיפאדה השנייה משה-בוגי יעלון, והיום שר הביטחון, לצרוב בנפשו. זה הדור שהרשות הפלסטינית היא עבורו שמועה לא רלבנטית, מנגנוני הביטחון הפלסטיניים הם משת"פים בוגדים שעושים לצה"ל ולשב"כ הישראליים את העבודה השחורה; ובעיקר דור שלא רואה לא עתיד, לא תקווה, לא חלום.

המחבלת שבאה עם מטען מאולתר מחובר לבלוני גז הבוקר (א') בדרך לירושלים, היא החריגה, בגל של טרור בודדים שאי אפשר לסכל אותו מבעוד מועד.

2. ובכל-זאת, השנה אינה 2000 ואינה 2002. ואפילו לא קיץ 2014. פני כל השחקנים להרגעה. ישראל קודם כול, שתמיד מקדשת את השקט ואת הסטטוס-קוו השקרי, שלפיו אם לא קורית קטסטרופה, אין מה לקדם מהלכים מדיניים, ואם קורית קטסטרופה בוודאי אין מה לקדם מהלכים מדיניים.

גם ראשי הרשות הפלסטינית של אבו מאזן רוצים לשפוך מים קרים על הלהבות; ובאגף המודיעין של צה"ל רואים את זה היטב, לא רק בדקלרציות, אלא קודם כול בחומר המודיעיני, של מה אומר באמת אבו מאזן לאנשיו בתוך החדר.

גם חמאס עזה רוצה שקט. הוא עדיין אינו ערוך מספיק לסבב לחימה חדש ברצועה נוסח צוק איתן. החמאס אמנם משחרר רסן כארגון התנגדות לתהלוכות לעבר הגבול, אבל הפלא ופלא: ביומיים בלבד נהרגו בעזה עשרה אזרחים. לא פעילי חמאס חמושים ולא מחבלי מנהרות. עשרה אזרחים, כתוצאה מירי הצנחנים בגבול שניסו לחסום את תהלוכת האלפים שיצאה משכונת סג'אעייה לעבר נחל עוז.

והנה, נכון לכתיבת שורות אלה, חמאס לא יורה קפצון, והג'יהאד האסלאמי לא יורה קפצון, ורק אותם סלפים מטורפים חסרי סדר יום כל שהוא ברצועה, מלבד הקמת חליפות עזה של דאע"ש, ירו שתי רקטות.

3. ישנו מאמץ עצום בכל זרועות הביטחון, שלא לחזור על טעויות העבר. שלא לחזור על מיליון הכדורים באוקטובר 2000, שדרדרו והסלימו את המצב בשטחים עוד יותר מכפי שהיה גם כך. לא לחזור לאפקט של "אובר-קיל" כפי שהיה במבצע שכונה "שובו אחים" לחיפוש גופות שלושת הנערים שנחטפו בגוש עציון, שדרדר את ישראל ל-50 יום של מלחמה בעזה, מלחמה שאף צד לא רצה בה.

לכן, בפיקוד מרכז ובאוגדת איו"ש, ההנחיות הן בדיוק הפוכות מ-2000: אז היה אמור כל מפקד-חטיבה מרחבית בשטחים לסיים התנגשות עם פלסטינים עם עשרה הרוגים בלילה. היום, ב-2015, כאשר עוברות 48 שעות ללא הרוגים פלסטינים בגדה, בצה"ל מציינים את זה בסיפוק, כהישג של הכוחות. גם משטרת ישראל הפוסט-טראומתית של מהומות אוקטובר 2000 במגזר הערבי, מנסה לסיים את ההפגנות שם במינימום נפגעים וחיכוך, למרות חוסר הנוחות שמעורר הסרטון מעפולה, שבו שוטרים ושוטרים חמושים מקיפים צעירה ערבייה, באירוע שלפחות בחוכמת משרדים ממוזגים נראה שהיה אפשר לסיים אותו ללא ירי, במקום להפיל אותה, ולהשתלט עליה ללא ירי חי.

4. ולבסוף חזרנו אל הדרג המדיני. הדרג המדיני שצריך להגיד לצבא שלו ולשב"כ שלו ולמשטרה שלו מה הוא רוצה. מה החזון שלו. אלפי חיילים, שוטרים, לוחמי משמר-הגבול ואנשי שב"כ לא ישנים כבר שבועות, וכנראה לא יישנו שבועות. הם יורים, נדקרים, מסכנים את חייהם, עוצרים, רודפים, מסכלים, והכול בשביל לחזור לאותה נקודת אפס, אותה נקודת סטטוס-קוו, אותו מבוי סתום ארור, שבו אנחנו חיים.

הכותב הוא הכתב הצבאי של חדשות 10