האינתיפאדה השלישית כבר כאן

כבר לא נשאר ספק. מה שנראה כמו אינתיפאדה, מתנהל כמו אינתיפאדה, מדמם כמו אינתיפאדה, הוא אכן אינתיפאדה. כל הלהטוטים הלשוניים לא ישנו את העובדה הבסיסית, שהחל מערב ראש השנה (13 בספטמבר), לפני כחודש ועד היום, חזר הטרור להשתולל ברחובות ישראל. 7 פיגועים שהיו במהלך יום אחד מלמדים כי "שד" הטרור יצא מן הבקבוק, וכנראה לא ניתן יהיה להחזירו לשם במהרה.

שתי אינתיפאדות נרשמו בהיסטוריה שלנו, הראשונה בין השנים 1987-1993, שנסתיימה בהסכמי אוסלו, והשנייה בין השנים 2000-2006, שנסתיימה בהתנתקות הבעייתית. בתשע השנים שחלפו מאז, הטרור נמשך בעצימות נמוכה, היו גם מבצעים ומיני-מלחמות עם החיזבאללה והחמאס, אבל עכשיו הטרור חזר הביתה, לירושלים ולרחובות בערי ישראל.

מה שהניע את הפלסטינים לאחוז מחדש בנשק (גם סכינים, אבנים, ובקבוקי-תבערה הורגים) הם בראש ובראשונה התסכול, האכזבה ואובדן התקווה. הדור הפלסטיני הצעיר כבר אינו זוכר את הסכמי אוסלו, שהתאדו בינתיים. בשבילו יש רק מציאות אחת, נמשכת, של כיבוש ישראלי, שמוביל למבוי סתום. נעלמו הדיבורים על הסדר מדיני, על שלום, על שתי מדינות. אפילו אם מדי פעם הם מוזכרים בנאומי ראש הממשלה בנימין נתניהו באו"ם, לא מסתתר מאחוריהם דבר.

בתשע השנים האלה, צה"ל והשב"כ הצליחו לחסל בהצלחה תשתיות טרור. בעקבות זאת, מתוסכלים מכישלונם, הפלסטינים הפנו את עיקר מרצם ל"אינתיפאדה מדינית". הם החליטו ל"בנאם" את הסכסוך, והשליכו יהבם על האו"ם, מועצת זכויות האדם, בית-הדין הבינל' לפשעי מלחמה בהאג. הם גם נהנו מהצלחה יחסית של קמפיין ה-BDS. אלא שכל אלה לא הביאו לדה-לגיטימציה של ישראל, ויותר מזה - לא הנחילו להם מדינה. גם עתה מונחת על שולחן מועצת הביטחון הצעת החלטה צרפתית, המבקשת לקבוע לו"ז להסדר, אבל איום הווטו האמריקאי מקפיא אותה.

תסכולם של הפלסטינים הלך וגבר ככל שהם קלטו את מה שגם בעולם הבינו. כי הממשלה הנוכחית בישראל מנסה לכל היותר "לנהל את הסכסוך", וכי אין בכוונתה להוביל להסדר. אבל מה לעשות,שבסופו של יום, אי אפשר "לנהל את הסכסוך". זהו סכסוך שאינו בר-שליטה. הוא דומה לסיר-לחץ שמתחמם והולך כל העת, וכאשר לא ניתן מוצא ללחץ, הוא פשוט מתפוצץ. וכך הגענו גם כאן לנקודת ההתפוצצות.

מאחר שאנו נמצאים רק בתחילת העימות הנוכחי, ייתכן שעדיין ניתן יהיה להגבילו, בתקווה שידעך. זה אומר קודם כול, ומכול וכול, כי צריך להימנע מצבירת מספר גבוה של נפגעים, פצועים ובעיקר הרוגים. עד כה דעת-הקהל הבינלאומית ומדינות מפתח במערב מגיבות במתינות מפתיעה כשלעצמה, ומעניקות לישראל אשראי וזמן. אף מדינה אינה מוכנה להניח למעשי טרור ורצח מזוויעים להתרחש בליבה. זה אומר, כי יש לנהוג בזהירות מרבית בהפעלת הכוחות, להשתמש בירי רק במצבי חירום. הפלסטינים מבינים זאת היטב, וייתכן כי דווקא הם יחתרו למגע במטרה להגדיל את אבידותיהם, ולקצור את הפירות המדיניים.

פריסת מעשי הטרור של הפלסטינים, והמיגון של האזרחים, מחייבים פריסת כוחות נרחבת משני צידי הקו הירוק. איני פוסל גיוס כוחות מילואים והצבתם בערים ובדרכים ראשיות. הרתעה עשויה להיות יעילה, להקטין חיכוך ולצמצם נפגעים. אך על ישראל להתפכח מהחלום. בשום פנים ואופן אין להיכנע לדרישותיהם של תושבי יהודה ושומרון להרחבת הבנייה ול"תשובה ציונית". לכך יהיה בוודאות אפקט מדרדר מבית ומחוץ.

אם הממשלה תשכיל להוביל דווקא עכשיו למשא-ומתן, לצד השימוש הנדרש בכוח - מהלכים צבאיים אלה ואחרים יהיו יעילים במידה מוגבלת - ייתכן שנשיג רגיעה. אם לאו, נראה שנתגעגע מהר מאוד לימים הראשונים של האינתיפאדה הזו.