הפתעת הטרור המתמשך

נכון להיום (א') בשעת צהריים, שבה נכתבות שורות אלה, איש במערכת הביטחון, על שלל זרועותיה וגאוניה יודעי הכול, לא יכול לענות על שאלה פשוטה: מתי יסתיים גל הטרור הזה?

התחושה נכון להבוקר היא, שגל הטרור נמצא בסך-הכול בשליטה. אחרי שבימים חמישי ושישי התחושה במערכת הביטחון הייתה של ירידה משמעותית בכמות האירועים, הגיעה השבת, והראתה שעבור הסכינאים השבת ממש לא מהווה יום מנוחה. זאת, בלא פחות מחמישה פיגועים שהם עוד מאותו דבר: ילדים-נערים (ובמקרה אחד, נערה) שאינם מיומנים, אינם מאורגנים, ולרוב מתנפצים אל מול חומת ההגנה של צה"ל, משמר-הגבול והמשטרה, ונהרגים במה שהיה מכונה באינתפידה השנייה "פיגועי הקרבה".

השחקנים העיקריים: החמאס בעזה, התנזים בגדה והרשות, נשארים מחוץ למשחק ולא עושה רושם שהם יצטרפו לגל הטרור.

ההתפרצות של השבועיים האחרונים היא מצב חדש. הניסיון הבסיסי שלנו באופן פסיכולוגי הוא לנסות להכניס את זה לאיזושהי תבנית מוכרת מהעבר - אינתיפאדה 1? אינתיפאדה 2? והנה יש לנו משהו דומה לכאורה. אלא שצה"ל מאתר שיש לנו פה משהו חדש, שלא היה לא באינתיפאדה הראשונה ולא בשנייה - גם בדפוס, גם ברוח, גם בהיעדר ההכוונה. על אף שהיו גם בעבר תופעות של סכינאות, דריסות ומתאבדים, יש משהו חדש בגל הטרור של השבועיים האחרונים.

כאשר ראש-הממשלה בנימין נתניהו והקבינט שואלים למשל את הרמטכ"ל גדי איזנקוט: "כמה זמן זה ייקח? ימים, שבועות, חודשים, שנים?" - רק לשקרן או לנוכל או לשניהם, יש תשובה ברורה.

היום אנו יודעים כמה לקחו האינתיפאדה הראשונה והשנייה, אך לא זאת. יש השפעה לא מבוטלת גם למהלכים שאנחנו נוקטים וננקוט בעתיד, ותהיה השפעה הדדית על הפלסטינים. האתגר הוא להתאים את המענה המודיעיני והמבצעי למציאות המשתנה הזו, ולהחזיר את המציאות הביטחונית של תחושת הביטחון וביטחון-הפנים למצב מיטבי, ולמנוע הסלמה רחבה ומתמשכת לאורך זמן.

כבר לפני שנה, בסוף 2014 וגם עם כניסתו לתפקיד של איזנקוט בפברואר השנה, הייתה ההערכה בצה"ל שהזירה הפלסטינית היא הראשונה להתפרץ, תוך הבנה של נפיצות מזרח ירושלים בדגש על הר הבית:

1. הזעם כבוש, יש דור חדש. לפני עשור כשנלחמנו באינתיפאדה השנייה, החבר'ה האלה היו בני 3-4-5, אלו ילדים עם חוויית גידול אחרת. הזעם הכבוש שלהם קיבל העצמה בתקופה האחרונה עם ההסתה והפתעת נאום אבו מאזן באו"ם, שלא קרתה.

2. הר הבית והעיסוק בו כגורם רגיש מאוד ומתסיס. מנהיגים במזרח-התיכון אומרים למערכת הביטחון הישראלית: שיניתם את הססטוס-קוו בהר הבית. לא משנה שישראל טוענת, שלא שינתה. התפיסה בקרב הפלסטינים ובקרב מנהיגים במזרח-התיכון, כאלה שלישראל יש יחסים רשמיים איתם וכאלה שהיחסים איתם הם במישור המודיעיני במפגשים סודיים, היא שישראל משנה את הססטוס-קוו באדיבות השרים מירי רגב ואורי אריאל.

3. חיכוך של פלסטינים עם מתנחלים: זה נמשך שנים. אבל בשבועות האחרונים החיכוך הגיע לשיא חדש בשטחים, גם באלימות וגם בהיקף האירועים, שחלקם נמצאים מתחת לרדאר והם קורים בהרבה מקומות בו-זמנית, מה שיוצר כעס אדיר ורצון להגיב אצל הפלסטינים שחווים חוסר אונים כמו באירוע דומא, שבו נכנסים מפגעים ואין מי שיגן עליהם.

הקריאה של אבו מאזן, להצטייד באמצעים קרים אפילו, ולהתנגד ולהגן יצרה תסכול גדול מאוד, בעיקר לאור העובדה שהמנגנונים הפלסטיניים מרוכזים בשטחי A, ומה שנמצא בשטחי B, הכפרים המבודדים, ששם עיקר החיכוך. החיכוך לא קורה בתוך שכם ורמאללה, אלא במקומות שהם תחת שליטה ביטחונית ישראלית.

4. מה עכשיו? גם במערכת הביטחון יודעים שנדרשת צניעות. המודיעין יודע לתאר את שני הקטבים - את הקוטב העליון של מקבלי ההחלטות של האויב; ואת הקוטב התחתון של יכולות האויב. את מגמות העומק, את זיהומי העומק בחברה הפלסטינית, קשה למודיעין הישראלי לחזות, וזה מה שהתפוצץ לנו בפנים.

ניקח למשל סקר שנערך באחרונה ביהודה-ושומרון ובעזה: בעזה יש 16% תומכים בדאע"ש - ברעיון ובתנועה, ו-13% תומכים בדאע"ש ביהודה-ושומרון. זה נתון מדהים, שהיכה בשוק את בכירי המודיעין הישראלי. מה שרואים מולנו זה דבר חדש לגמרי. טרור של בודדים, שלא עומדים בפרופיל. מספיק לקחת את הדוגמה של המחבלת מנצרת, אזרחית ישראל, בוגרת טכניון, שלוקחת סכין ועושה פיגוע; או עובד בזק, או הנערים הצעירים בני 13 ו-15, שמעלים פוסט, ושעתיים אחרי זה עושים פיגוע.

באינתיפדה השנייה המתאבדים שהחריבו אוטובוסים ובתי-קפה לא רשמו מילה בפייסבוק. הם יצאו לפגע והתפוצצו. ההשפעה של הרשתות החברתיות על גל הטרור הנוכחי היא עצומה. וגם כאשר כוחות הביטחון פוצעים או הורגים את המחבלים, מתפתחת ברשתות החברתיות תעשיית שקרים ענפה, שלפיה הם נרצחו בדם קר בידי צבא הכיבוש, שקרים שהגיעו למרבה הבושה, אפילו לנאומו בשבוע שעבר של אבו מאזן.

החמאס בעזה יושב על הגדר. הוא אמנם מעודד התפרצות בגדה, אבל מקפיד שזה לא יתרחש אצלו בחצר. נכון לדקה זו, לשעה זו, יש עדיין מרסנים גדולים ששומרים מפני גל טרור והתדרדרות הרבה יותר משמעותיים. האתגר של צה"ל והשב"כ הוא למנוע את השתנות המשוואה הבסיסית הזו, ואם היא כן תקרוס, להבין בזמן אמת את ההשתנות, ולספק מענה מודיעיני מבצעי מהיר למציאות המשתנה. זאת, כדי לשים שמיכה על ההתרחשויות. השמיכה הזו היא שבעה גדודים נוספים בשטחים, שני גדודים נוספים בעזה, ותגבור כוחות של צה"ל, משמר-הגבול והמשטרה במזרח ירושלים.

כאשר צה"ל נשאל - מה מספק לו התיאום הביטחוני שנשמר עם הפלסטינים, הוא עונה בנתון מדהים: 30% מהפעילות הביטחונית הם תוצאה של התיאום הביטחוני. גם בלילה האחרון ראינו שהמנגנונים בשכם הוציאו בבטחה כ-30 ברסלבים שהסתננו לקבר יוסף בשכם. לפני עשור, אפיזודה כזו לבדה הייתה מבעירה את האזור.

למול ההצעות הפופוליסטיות, בעיקר מימין, ולמרבה ההפתעה גם מאדם רציני ושקול כמו יו"ר המחנה-הציוני, יצחק-בוז'י הרצוג, להטיל סגר על השטחים, חשוב להבהיר: אנחנו לא עושים טובה לפלסטינים, והם לא עושים לנו טובה, כשהם באים לעבוד בישראל. 120 אלף פלסטינים מהשטחים קמים בבוקר, הולכים לעבוד בישראל, ומביאים פרנסה הביתה.

בעשור האחרון לא היה מתאבד אחד, לא היה מפגע אחד שעבר שב"כ, קיבל אישור לעבוד, ועשה פיגוע. הענישה של אלה שמביאים פרנסה הביתה, זו שגיאה חמורה גם בימים הקשים האלה.

הכותב הוא הכתב הצבאי של חדשות ערוץ 10