לא ראוי להיות שר

זה נשמע כמו בדיחה, אבל זו אינה בדיחה וכנראה גם לא ברווז עיתונאי. לו היה כן, היינו שומעים הכחשה. אצל מי שהיום הוא שר החקלאות והיה בעבר שר הבינוי, אורי אריאל, אין גם להתייחס למה שנשמע כבדיחה כאילו הייתה כזאת. הרי בעבר הרחוק חשבנו שמפעל ההתנחלות הוא בדיחה (רעה) ולא יותר, ועכשיו הלוא כולנו בני הערובה של מפעל זה. ניקח אפוא את ההצעה ברצינות, ונבדוק לאן היא מובילה.

על פרוצדורה שהייתה נוהגת שנים רבות כדי לצמצם את אוכלוסיית חתולי הרחוב - עיקור החתולים בהתערבות כירורגית - יעלה הכרת בלי שום עבודת הכנה וחשיבה על אלטרנטיבה, אך ורק משום שהשר האמור להיות הממונה על הגנת בעלי-חיים הגיע לפתע למסקנה, כי "פרוצדורה זו עומדת בניגוד לאמונות דתיות או אידיאולוגיות של מגזרים שונים בישראל". הבנו את הפרינציפ: אם כך, השלב הבא אחרי ביטול התקצוב לעיקור חתולי רחוב הוא בלתי נמנע. בקנה נמצא כבר את החוק האוסר על וטרינרים לעקר כלבים וחתולים, גם לבקשת בעליהם הפרטיים.

חג החנוכה עומד בפתח, אז נזכיר כי המלך אנטיוכוס הרשע אסר על פרוצדורה כירורגית מסוימת, על המילה, וגרם למרד המכבים. השר אריאל יתקין גם הוא תקנה המקוממת את הציבור - יאסור על העיקור של חתולים, ויכניס את הווטרינרים ובעלי החתולים לבית-סוהר. איזה עתיד יפה. אם יסתבר שבתי-הסוהר מלאים עד אפס מקום, נוכל לשחרר משם פושעים "קטנים" יותר ממעקרי חתולים, יגאל עמיר למשל.

גם לפתרון המקורי שהציע השר אריאל - טרנספר החתולים לארצות שמוכנות לקבל אותם - אסור להתייחס כאל בדיחה. הרי לסביבתו הטבעית של השר אריאל אין כל קושי בטרנספר לערבים באזור, מדוע אם כן לא יקבל, קל וחומר, תמיכה ברעיון הטרנספר לחתולים. הגם שאפשר שמי שיתמוך בטרנספר החתולים לא יראה בנושא החתולים את החלק הקל שבהפעלת כלל ה"קל וחומר".

אמנם הוקל לנו כשהוברר, שהשר מוותר על פתרון הטרנספר, כנראה בגלל המחיר או בגלל הצורך לגייס אוניות ולמצוא בעזרת משרד החוץ מדינות שיסכימו לקבל את החתולים (אולי על-פי הנוסחה "על כל פליט תקבלו גם חתול"). גם מדגסקר בתור מחוז החפץ של טרנספר החתולים היא פתרון יקר מדי. אבל גם הפתרון האלטרנטיבי - להעביר את התקציב המיועד לעיקור חתולי הרחוב, ולהסב אותו כתקציב למחקר בנושא צמצום אוכלוסיית החתולים אמנם נראה כבדיחה, אך אינו כזה. הוא מראה ששר החקלאות חושב שמחקר הוא פעולה שאפשר לעשות אותה על-פי מצוות הפוליטיקאי, ובמסגרת הזמן שהפוליטיקאי מקציב. מי שחושב על מחקר במושגים אלה אינו בדיחה, אלא סכנה לציבור, ואינו ראוי להיות שליח-ציבור, ועל אחת כמה וכמה לא להיות שר.

אולי יוצע פתרון בנוסח השר אריה דרעי - השר אריאל יתפטר מתפקיד שר החקלאות, ויקבל תיק אחר תחתיו. אולי את תיק המדע (כדי לטפל במחקר) או את תיק האוצר. אז הוא יוכל לפרסם, כפי שכבר הבטיח, קול קורא למחקר על עצירת ריבוי חתולי הרחוב מתקציב אחר, ולא על-חשבון התקציב שמיועד לעיקור כירורגי של חתולים.

נכון שבין הכללים הדתיים המנויים בשולחן ערוך מצוי גם האיסור על סירוס חיות. אלא שגם אדם דתי צריך לדעת להבדיל בין סירוס לעיקור, ובראש ובראשונה להבדיל בין עיקר לטפל. העיקרון של צער בעלי-חיים הוא מדאורייתא, ואם העיקור אמור למנוע צער בעלי-חיים, למנוע ריבוי שמביא כליה על חתולים רבים, זה העיקר. אמנם בשם הדת אפשר למצוא תירוצים שונים כדי לחסוך כסף, או כדי להרגיז אוהבי חיות שמאלנים שחיים בתל-אביב, אבל שומה עלינו להשיב לשיטה זו תשובה ניצחת. אם לא יותר התקציב לעיקור חתולים, נפתח לא במרד מכבים רווי בדם אלא במרד מסים. ומן המסים האלה הרי אנו ממנים מפעלים אחרים שהשר אריאל מייחס להם חשיבות עליונה לשיטתו.

לו היו החתולים, חיות אינטליגנטיות ורגישות ביותר (התורמות גם לצמצום אוכלוסיית העכברים ומזיקים אחרים), יכולים לדבר, הם היו מבקשים לעצמם את הזכות הדמוקרטית להפעיל הליך שישתף אותם בקבלת החלטות הנוגעות לגורלם, ולא להשאיר את גורלם בידי שר דיקטטור. אולם עד שיוכלו לדבר בלשון שבני-אדם מבינים, שומה על אותם בני-אדם שמבינים לנפש החתולים, לעמוד על המשמר נגד מי שפוגע בכללי היסוד של צער בעלי-חיים, בין שעל-פי מצוות המצפון ובין שעל-פי מצוות התורה.