נקודת המפנה בהיסטוריה החברתית-כלכלית של הקיבוצים הייתה פוליטית: המהפך של 1977 ועליית הליכוד לשלטון. מקהילה פריבילגית, עם אחוז ייצוג לא פרופורציונלי במערכת השלטונית-צבאית, קהילה שסביבה נתפרה כל המערכת החקלאית, על מנגנוני ההטבות והשליטה שלה בדמות מועצות הייצור וחסמי היבוא, עם הריבית החקלאית המסובסדת והמיוחדת שהופנתה אליהם בנדיבות, עם תנופה של השקעות בתעשייה שהחלה שנתיים-שלוש לפני המהפך הפוליטי - לפתע כל זה הועמד בספק מול ניצחון הליכוד ומנחם בגין, עם ההערה שלו על "המיליונרים בקיבוצים עם בריכות השחייה שלהם".
למעשה, מאמצע שנות ה-70, עוד לפני המהפך הפוליטי, התפתח תהליך תיעוש מואץ בקיבוצים, שכלל השקעות גבוהות בתעשייה. התנועות הקיבוציות, שנזקקו למימון רחב היקף, גייסו כספים באמצעות הלוואות וניסו לנצל את הכסף שברשותן להשגת תשואות פיננסיות גבוהות, על ידי ספקולציות בבורסה, הפקדות בקרנות נאמנות ורכישה מסיבית של מניות בנקים. בעקבות המהפך הפוליטי, התגלו גם תופעות של ארגונים כספיים של הקיבוצים שהפקידו כספים בחשבונות בחו"ל, מתוך פחד שהליכוד בא להחריב אותם עד היסוד.
חיים בעולם דמיוני
בסוף שנת 1983 התחוללה מפולת בבורסה, וכיוון שבאותה תקופה השקיעו הקיבוצים בבורסה כספים רבים, שבחלקם היו אשראי מסובסד שפשוט הופנה לפיקדונות בבנקים ולרכישת מניות בנקים, הם הפסידו עשרות מיליוני דולרים בעקבות נפילת קרנות נאמנות שהתנועות הקיבוציות השקיעו בהן, וכמובן במשבר המניות הבנקאיות.
משם הדרך להתמוטטות הקיבוצים הייתה קצרה. כחלק מתוכנית הייצוב הכלכלית של ממשלת האחדות הלאומית (רוטציית שמעון פרס-יצחק שמיר) ושר האוצר יצחק מודעי, הופסק ב-1985 האשראי המסובסד לסקטור החקלאי. הקיבוצים נקלעו למצב חדש שלא הכירו: הם נאלצו להתמודד עם צורכי האשראי כאחד האדם.
זו הייתה נקודה קריטית במשבר, כי לפתע היה צריך להציג דוחות כספיים כדי לקבל אשראי והבנקים רצו לראות מאזנים. אז התבררה האמת המרה: למערכת הקואופרטיבית יש רגולטור מסתורי, המכונה "רשם האגודות השיתופיות". הקיבוצים היו צריכים למסור לרשם האגודות בכל סוף שנה דוח כספי מבוקר, והרשם אמור היה לבדוק ולהתריע אם הנתונים מצביעים על חוסר יציבות פיננסית.
רוב הקיבוצים, מתברר, לא התייחסו כלל לחובת הדיווח ובמקרה הטוב מסרו דוח פעם בשלוש-ארבע שנים, וזאת בתקופה של אינפלציה מטורפת. הרגולטור, רשם האגודות, היה שפוט של הקיבוצים ולמעשה היה בובה של הסקטור הקואופרטיבי. הוא לא התריע על מחדל המאזנים, כך שמאות קיבוצים חיו בעולם דמיוני בלי לדעת כלל עד כמה חמור מצבם הפיננסי.
לחץ על האוצר
רק כשבנק הפועלים, בנק לאומי ובנק המזרחי - בעיקר הראשון, עם הזיקה ההיסטורית והסנטימנט - הרגישו שחובות הקיבוצים והארגונים הכלכליים של הקיבוצים הם נטל שאי-אפשר יותר להתעלם ממנו והם בבחינת סכנה ממשית ליציבות הבנקים, התחילו הפעולות לגיבוש הסדרים מיוחדים למניעת התמוטטות הקיבוצים. ההערכות הראשוניות בבנקים היו שחוב הקיבוצים הגיע לכ-15 מיליארד שקל. הבנקים לחצו על משרד האוצר לגבש הסדר מהר ככל האפשר.
הסדר חובות הקיבוצים נעשה בשלושה מהלכים. יחס מחיקת החובות היה 65% על ידי הבנקים ו-35% על ידי המדינה ונושים שאינם בנקים. ב-1989 חתמו התנועות הקיבוציות עם הממשלה ועם הבנקים על ההסדר הראשון, שכלל 213 מתוך 274 קיבוצים (כולל 17 קיבוצים דתיים) ותאגידים כלכליים של הקיבוצים, ארגוני קניות ארציים ואזוריים, מפעלים אזוריים וקרנות תנועתיות. בהסדר נמחקו ונפרסו חובות הקיבוצים ותאגידיהם ובוטלו המערכות הכלכליות המרכזיות (בעיקר ארגוני הקניות) ומנגנון הערבות ההדדית.
בשנים 1997-1998 נחתם "הסדר משלים" ל-72 קיבוצים המרוחקים ממרכז הארץ. ההסדר המשלים נחתם לאחר שהתברר כי יש קיבוצים שהגיעו למצב שבו אינם יכולים לעמוד בהתחייבויותיהם במסגרת הסדר הקיבוצים המקורי.
בשנת 1999 נחתם הסכם נוסף, ולפיו ישיבו קיבוצים עתירי נדל"ן חלק מקרקעותיהם למינהל מקרקעי ישראל בתמורה למחיקת חובם על ידי הבנקים והממשלה.
ב-2010 הסתיימו תהליכי ההסדר ומהנתונים עולה ששיעור מחיקת החובות לקיבוצים נע בין 56% ל-71%. סך כל המחיקות לקיבוצים הגיע לסכום הפנטסטי של 19-20 מיליארד שקל.
העלמת עין מהפרת חוזה
מאז שהמדינה והבנקים מחלו על החובות, ואף שייצוג הקיבוצניקים בצמרת המפלגות ובכנסת פוחת עם השנים, הקיבוצים מצליחים לשמור על האינטרסים העיקריים שלהם בארבע חזיתות עיקריות:
חקלאות - משטר המכסות והפיקוח בענפי הרפת והלול עומד בעינו, ואלה הענפים החשובים לקיבוצים. ממידע העובר בין חקלאים עולה שיותר ויותר קרקעות חקלאיות של קיבוצים נמסרות לעיבוד חיצוני בתוך העלמת עין של רשות מקרקעי ישראל (רמ"י), דבר שמלבד היותו הפרה של חוזה החכירה וחוק ההתיישבות, בעבר היה מעלה סומק של בושה בלחיי העסקנים.
הפשרת קרקע חקלאית - הקיבוצים עומדים בחזית ההתנגדות לתוצאות ומסקנות פסק הדין בבג"ץ הקשת הדמוקרטית בעניין הצדק החלוקתי, והם (וגם המושבים) מעדיפים לא לקחת חלק בפרויקטים של בנייה רוויה למגורים, בתקווה ש"ככל שיהיה רע יותר מבחינת מחירי הקרקע, כך נקבל פיצוי גבוה יותר עבור שחרור קרקע שלנו". מתברר שלא היה בסיס לחשש של הקיבוצניקים מחילופי השלטון, כי אף שלטון, לא של מפא"י ולא של הליכוד, עדיין לא העז ולו פעם אחת לדרוש מקיבוץ קרקע נחוצה ולהפעיל סמכויות הפקעה מול סרבנות.
עתיד הקיבוץ - בכנס הנהגות הקיבוצית שמסתיים היום (ה') במלון יערים של קיבוץ מעלה החמישה, הצהיר המזכיר החדש ניר מאיר: "מקור כוחה הכלכלי-חברתי של התנועה הקיבוצית מצוי בשיטה הקואופרטיבית. היא זו שמייחדת אותנו כל כך משאר החברה הישראלית שבה אדם לאדם זאב". זאת, למרות התהליך של יצירת סוג חדש של קהילה, "הקיבוץ המתחדש", שבו יש שיוך קנייני, שכר נפרד ואורח חיים שאיננו קואופרטיבי אלא דומה יותר לחיים ביישוב קהילתי רגיל.
זכויות החברים בבתים - המאמץ העיקרי בקיבוצים הוא ליצור זיקה קניינית של החבר לביתו ולקרקע שעליה הבית ניצב, בהסדרים שונים של רכישת זכויות קניין אישיות. לצד דיונים חוזרים ונשנים והצעות של מועצת מקרקעי ישראל לדרכים נוחות יותר וזולות יותר להגשמת הקניין הפרטי - מצב שבפירוש איננו מאפיין קואופרטיב - התגלו כמה תופעות בעייתיות בקיבוצים: למשל, קבלת מצטרפים כ"חברים באגודה" בתוך שהם נותנים תשלום סמוי ומחתרתי לקיבוץ, הקרוי "כספים אסורים", באופן שנראה כאילו זו עסקת נדל"ן המתחפשת למהלך פיקטיבי של "קבלת משפחה חדשה לקיבוץ". לאחרונה הציעה רמ"י הסדר נוח במיוחד, שלפיו קיבוץ יוכל לרכוש את כל שטח המגורים לפי 20% משווי הקרקע, ויוכל לעשות בקרקע כרצונו.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
