*** הכתבה בשיתוף ועידת עכו לעירוניות

אם תשאלו את הישראלי הממוצע כיצד המגזר הערבי רוצה לחיות ובאילו פתרונות דיור הוא מעוניין, קרוב לוודאי שלרוב תענו שהערבים בישראל רוצים לגור בכפרים, בבתים גדולים שמאכלסים חמולות של עשרות נפשות, וגם לא מאוד משתוקקים לשלם כספי מסים לטובת בניית תשתיות מתקדמות ושטחים ציבוריים. ״זו גישה אוריינטליסטית, תלויית הקשר, גישה שמנציחה פערים״, אומר מתכנן הערים פרופ׳ ראסם חמאיסי מהמחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת חיפה. חמאיסי טוען שלפני 1948 כבר החלה האוכלוסייה הערבית בישראל בתהליכי עיור מואצים, שמלחמת העצמאות קטעה. ״התהליך הזה נפסק ושארית האוכלוסייה התכנסה בכפרים, בלית ברירה: מדיניות ממשלתית הפקיעה ממנה קרקעות וחסמה אותם מניידות במרחב הזדמנויות חופשי. זה הנציח את התפיסה הזו בקרב הממסד והציבור היהודי, ואפילו גרם להפנמה בקרב הערבים בעצמם״.

חוסר התוקף של הגישה הזו התברר ביתר שאת בשנים האחרונות: ״תסתכל על הציבור הפלסטיני בגדה המערבית״, מדגים חמאיסי, ״הם עוברים לרמאללה ולשכם ולעיר החדשה רוואבי, וכמוהם הציבור הערבי החי בישראל, שעובר לנצרת ולחיפה ולעכו. האוכלוסייה הערבית לא בנויה ממקשה אחת, יש בה שונות, אבל המחסור בפתרונות דיור עבורם הנציח את התפיסה, שמגיעה מבחוץ, שהם רוצים לגור בצורת חיים כפרית״.

זהו אחד האתגרים שעמדו בפני מתכנני העיר הערבית המתוכננת הראשונה בישראל, שאמורה לקום בשנים הקרובות סמוך לג׳דידה-מכר בגליל המערבי ונושאת את השם הזמני ״טנטור״: להתנער מהדעות הקדומות ולברר בדיוק מה מעמד הביניים הערבי בישראל רוצה. מושב מיוחד בוועידת עכו לעירוניות, שתתקיים בין ה-17 ל-19 בנובמבר עומד לעסוק בדיוק בסוגיה זו: העתיד של העיר הערבית בישראל. וכנראה שהעתיד הזה דומה מאוד לעתיד העיר היהודית בישראל. בסופו של דבר, חרף הסכסוכים ואי ההסכמות, כנראה שהמגזרים הערבי והיהודי בישראל די דומים בהעדפות שלהם בתחום הדיור.

מחסור באופציות מגורים

"מתוך התהליכים שעשינו עד עכשיו עולה ציפייה לעיר מודרנית בסטדנרטים הגבוהים ביותר״, אומר אילן טייכמן, מנהל תחום תכנון ובינוי עירוני באגף תכנון במשרד הבינוי והשיכון המנהל בין היתר את פרויקט העיר הערבית ״יכול להיות שהחלום הוא צמוד קרקע, בדיוק, אגב, כמו אצל היהודים. אבל האפשרויות מוגבלות והחיים חזקים מהן - כפי שיהודים יודעים גם. יהיה תמהיל של בנייה בטנטור, בנייה רוויה וצמודי קרקע".

״חלק ניכר מפתרונות הדיור הנוכחיים בחברה הערבית הוא תוצאה של אילוצים״, טוען אופיר פינס, שר הפנים לשעבר וראש המכון לשלטון מקומי באוניברסיטת ת״א, ״יש הרבה ערבים שרוצים לבנות לגובה ולהשתחרר מהבנייה החמולתית. השאלה היא זמינות הקרקע. העיר החדשה, בסופו של דבר, צריכה להיות עיר מודרנית: ערביי ישראל מסתכלים על מה שקורה מסביב והדור הצעיר, גם אם לא כולו, מאוד רוצה שיהיו פתרונות נוסח עיר מודרנית, על פי כל קנה מידה: בתים משותפים, סטנדרט בנייה גבוה יחסית".

"חשוב לזכור", מוסיף פינס, "שאמנם ברמה האידיאלית החתירה היא ליצירת עיר לכולם, אולם ברמה הפרקטית ובכדי להתמודד כראוי עם מצוקות הדיור בחברה הערבית, אין מנוס מהקמת עיר ערבית בזמנים הללו״.

״אחד הדברים שעשינו זה לבדוק מה קורה בציבור הערבי, יזמנו מפגשים ופורומים שונים כדי להבין מה רוצים״, מספר טייכמן, ״והתברר לנו שהם רוצים לראות בדיוק מה שהיהודים רוצים: עיר כמו מודיעין וכמו כרמיאל, תכנון מיטבי בסטנדרטים הגבוהים, שטחים ציבוריים ושירותי חינוך ותחבורה ציבורית וחניות ורחוב מסחרי. לא טלאי על טלאי כפי שקורה לא פעם בהרחבות ביישובים ערביים קיימים״.

פרופ׳ חמאיסי מעריך, לפי מחקר שביצע, שכ-30-40 אחוזים מהציבור הערבי ״מעדיפים לצאת מהמסגרת הכפרית המסורתית למתכונת עירונית״. הבעיה הייחודית למגזר הערבי בישראל היא מחסור באופציות אחרות. אם זוג יהודי צעיר יכול לבחור בין עירוניות נוסח תל אביב לבין עירוניות נוסח מודיעין, וכמו כן לבחור אופציה של מושב, יישוב קהילתי או אפילו לנסות להתקבל לקיבוץ, הרי שעבור הערבים הצעירים רוב האופציות האלה חסומות. ואפילו בתוך הכפרים מגוון האפשרויות מצומצם מאוד. בתוך המגזר הערבי יש מיעוט בעלי קרקעות, ויש רבים שאין להם קרקע ועל כן אינם יכולים לבנות בית, ומנגד יש להם אופציות מוגבלות מאוד בצורות התיישבות אחרות. הערים המעורבות הגדולות - חיפה, נצרת, תל-אביב יפו ועכו, בין השאר, מסוגלות לספוג רק חלק קטן מהמעוניינים בהגירה אורבאנית, לכן לפי חמאיסי יש קבוצה גדולה של ״מחוסרי דיור ומחוסרי קרקע״, שכמהים ״להתנייד למקומות חדשים כדי לזכות בפתרון מגורים איכותי״, וכל המעורבים תומכים בשלב זה ביצירת פתרון ייעודי לערבים, אף שאינם רוצים למנוע בחוק מיהודים לעבור לעיר החדשה.

״שאלת ההפרדה היא שאלה מצוינת״, אומר פינס, ״היישובים של הערבים צפופים מאוד ויש להם דרישה אמיתית וצורך אמיתי. יש בעיה עצומה של היעדר דיור, היעדר קרקע, ושל צפיפות. יש מקום לייצר פתרונות על בסיס הקבוצות השונות גם אם אנחנו מעוניינים לחיות ביחד. תייצר עיר אחת - לכולם ואתה עלול שלא למלא את היעד בסופו של דבר״. גם טייכמן סבור כך: ״להגיד - ׳שיגורו איפה שהם רוצים׳ אפשר להגיד כבר היום, ועובדה שהמצוקה גדולה. אני אישית הייתי רוצה לראות חברה הטרוגנית שחיה בצורה משולבת, אבל אני לא בטוח שאנחנו שם, ובשלב הזה יש לתת פתרונות ייחודיים לצרכים ייחודיים שלא מקבלים מענה בדרך הרגילה״.

״ברמה העקרונית העיר צריכה להיות פתוחה לכולם״, אומר חמאיסי, ״אבל בינתיים שתי האוכלוסיות מעדיפות מגורים נפרדים ובעוד שלאוכלוסיה היהודית יש מגוון צורות דיור ביישובים שונים, לאוכלוסיה הערבית חסר המגוון. אני רוצה להאמין שתהיה שותפות באזורי תעסוקה ובמרחבים תפקודיים, שתגיע גם למרחבים שכונתיים״.

לא פרבר שינה

הנקודה האחרונה נוגעת בסוגיית יכולתה של העיר החדשה להיות בת-קיימא: הרבה מאוד מועצות מקומיות ערביות בישראל סובלות מגרעונות עמוקים, ונשענות על תמיכה גדולה מהמדינה, וחלק מרכזי מהתכנון המוקדם של העיר החדשה עוסק במניעה מוקדמת של מצב שכזה. ״קריטי שלעיר תהיה יכולת לייצר הכנסות, שלא תהיה תלויה במדינה למענקי איזון״, אומר פינס, ״האתגר הוא שטנטור תהיה מלכתחילה בעלת יכולות כלכליות ויקימו אזור תעשייה ומסחר, ואולי גם תיירות, לא רק בתים ובתי ספר. זו תהיה החמצה אם העיר תהיה פרבר שינה ותו לא. הפתרונות הכלכליים שלה צריכים להיות משולבים עם יישובים קיימים, כיוון שאסור שג׳דידה מכר תפסיד מהמהלך. מודיעין החריבה את לוד, וצריך ללמוד מהניסיון - ליצור משהו חדש בלי להרוס את מה שמסביב. העיר החדשה צריכה לשרת את האזור".

טייכמן מסביר ש״פעלנו לכלול איזור תעסוקה בתוך תכנון העיר שיוצר גם הזדמנויות תעסוקה קרובות וגם הכנסות לרשות המקומית. חשוב לייצר עיר שאינה עניה ושאינה תלויה לחלוטין במדינה. זה חלק מהיתרון של מהלך חדש וגדול - לקחת חטיבת קרקע זמינה ולייצר בה את כל מערך הפתרונות״.

מעבר לכל האתגרים האלה בדרך להצלחה של הפרויקט החדש, חמאיסי מבהיר שיש צורך גם במהלך לביסוס אמון בין הרשויות במדינה לבין הציבור הערבי שהוא קהל היעד של העיר. ״אוכלוסיות תמיד חוששות ממצב שאינן רגילות לו. כדי לייצר מערכת אמון עם הציבור הערבי צריך לזרז תהליכי תכנון ופיתוח. זאת, כדי למחוק מהתודעה עמדות בקרב הציבור שלפיהן הערים האלה נבנות עבור משתפי פעולה. צריך לייצר מנגנוני אכלוס מותאמים לאוכלוסייה הערבית, לייצר מסד של סובסידיות ותמיכה בזוגות צעירים ולהציע צורות דיור שיש בהן אלמנטים שמתחשבים במאפיינים של אוכלוסייה בשלב מעבר של התפתחות הכלכלית שלהם, כדי למשוך קהל צעיר ולשבור את ההנצחה של המצב הקיים״.