הסוף לא נראה באופק

איך שהזמן עובר, איך שהזמן נוהר. בלי ששמנו לב, האירוע המכונן של תקופתנו שעדיין אין לו שם, חצה את סף החודשיים. במערכת הביטחון אפילו לא יודעים איפה להתחיל את הספירה של גל הטרור הנוכחי:

יש המתחילים לספור מ-11 בספטמבר. יום שישי בבוקר, בהר הבית. כמו תמיד בהר הבית. קבוצה של כ-30 צעירים פלסטינים, אחרי תפילות הלילה במסגד אל-אקצה, מתארגנת בהר עם מטעני צינור ואבנים. כאשר בבוקר עולה סיור של תיירים וישראלים, זה מתחיל: "ההתפרצות", 'האבה', התפרצות שמחר ימלאו לה חודשיים, וסופה לא נראה באופק.

התקווה בצה"ל ובשב"כ שגל הטרור הנוכחי יגווע כפי שגווע גל הטרור העממי סביב החגים של השנה שעברה, פוסט מבצע צוק איתן, התקווה הזו נמוגה. אנחנו נמצאים במצב חדש. במקום גל של טרור, מציעים עכשיו קצינים בכירים בצבא לכנות זאת "מציאות של טרור", מציאות שלא עומדת להשתנות בקרוב.

שר הביטחון משה-בוגי יעלון נוהג לומר שבמובנים רבים מערכת החינוך הפלסטינית לא השתנתה מאז ששימש כראש אגף המודיעין בצה"ל ב-1995, ראש אמ"ן לעומתי ליצחק רבין ולשמעון פרס. גם היום, 20 שנה אחרי, כאשר יעלון מכהן כשר הביטחון, מלמדים ילדים פלסטינים רבים מדי, שהסכסוך הוא מראס אל-נאקורה (ראש הנקרה) ועד אום רשרש (אילת), ולא על ג'נין, רמאללה וחברון.

אלא שראש אגף המודיעין מודל 2015, האלוף הרצי הלוי, סיפר, מלבד החינוך וההסתה, לשרי ממשלתנו עובדה מדהימה, שכנראה צריך להיות ראש אמ"ן בשביל לדעת אותה: הייאוש. הייאוש הפלסטיני כסיבה מרכזית לגל ובגל הטרור הנוכחי.

"למה אתה מסביר לי את הפלסטינים?", הטיח באלוף הרצי הלוי השר זאב אלקין. "כי אני ראש אמ"ן. וזה התפקיד שלי", ענה לו האלוף. אם זו לא הייתה הממשלה שלנו, בוודאי היינו צוחקים. מי יודע, אולי תיכף יציירו גם את הלוי, יוצא הציונות הדתית ומפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, כסמולן עוכר ישראל.

הייאוש שראש אמ"ן מדבר עליו, מהדהד היטב במכתב ההתאבדות של רשא עווייסי, צעירה פלסטינית שניסתה לבצע שלשום פיגוע דקירה במחסום אליהו באזור קלקיליה. נוסף לסכין היא באה עם עוד פריט לפיגוע: מכתב התאבדות, מכתב הסבר: "אני עושה זאת בדעה צלולה. זאת כהגנה על המולדת, על הנערים והנערות. איני יכולה לסבול יותר את מה שאני רואה. הוריי, אבי, אחיי ואחיותיי, סלחו לי על מה שאעשה. אני אוהבת אתכם. במיוחד ארוסי".

עווייסי נורתה למוות בידי מאבטחי משרד הביטחון בלי שהצליחה בפיגוע. הייאוש מהדהד ממכתבה, ומהדהד ממנו גם דבר נוסף: הנרטיב השקרי, שלפיו עשרות הדוקרים והדורסים הפלסטינים בחודשיים האחרונים הם-הם הקורבנות בגל הטרור, כאשר הם נורים בידי החיילים והשוטרים, קונה לו אחיזה בקרב צעירי הגדה המערבית. נרטיב שמדרבן את המחבל/המחבלת הבאים בתור, שחלקם יוצאים לדרכם האחרונה במסגרת תופעה המכונה בשב"כ "חקיינות". כאשר כל פיגוע, בוודאי המוצלחים ביניהם מבחינת המחבלים, מעודד כבר את הפיגוע הבא.

חודשיים לאחר שהחל גל הטרור, מציינים במערכת הביטחון רק שני פיגועים שנראה שבוצעו בידי תשתיות טרור מאורגנות: רצח מלאכי רוזנפלד ורצח בני-הזוג הנקין, וגם הם בידי חוליות מקומיות של חמאס. ההסתה אולי ארגונית, אבל הפיגועים לא.

חודשיים לאחר תחילת גל הטרור, נוצר מצב מעניין: כל אחד מהשחקנים רוצה התלקחות, אבל לא אצלו: החמאס בעזה רוצה התלקחות, אבל בגדה, לא אצלו בבית. אצלו בבית, בעזה, הוא מנסה למנוע ירי של הארגונים הסלפיים מזדהי דאע"ש, ומונע תהלוכות לגדר הגבול. יו"ר הרשות אבו מאזן רוצה התלקחות בירושלים, אבל לא אצלו בשטחי הגדה, שם הוא חושש מנפילת הרשות לידי החמאס, נוסח ההפיכה של החמאס בעזה.

לכן אנחנו נמצאים בימי ביניים נוראיים: מצד אחד, השחקנים העיקריים לא רוצים בהתלקחות ואין הרחבה של גל הטרור; ומצד שני, גם סופן של הדקירות היום-יומיות לא נראה באופק. גל הטרור הזה נמצא כאן כדי להישאר, שבועות וחודשים קדימה.

הכותב הוא הכתב הפוליטי של ערוץ 10